מסכת כלאיים - פרק ט - משנה ז

הברסין והברדסין. שניהם עשויין מצמר ומכסים בה את המטות אלא שאלו דקין ואלו עבין:

דולמטיקיון. בתי שוקים, קאלצי״ש בלע״ז:

מנעל הפינון. מנעל שעושות מפסולת הצמר:

עד שיבדוק. שמא יש פשתן מעורב בהן:

הבאים מחוף הים וממדינת הים. מחוף הים שהוא במדינת הים:

שחזקתו מן הקנבוס. משנה זו נשנית בראשונה בזמן שלא היה הפשתן מצוי בכל מקום, אבל בזמן הזה שהפשתן מצוי בכ״מ כולם צריכים בדיקה הלכך הלוקח בגדים תפורים מן הנכרי בזמן הזה לא ילבש עד שיבדוק יפה:

ומנעל של זרב. מנעלים של עור ומחופים בפנים בלבדים או בצמר עב ומגיעין עד הירך, כעין אותן שקורין בורזקיש בלע״ז ובערבי כופ״ש. ולפי שעשוין לחמם הרגל קרויין של זרב לשון יזורבו נצמתו (איוב ו):

אין בו משום כלאים. אין חוששין שמא פשתים מעורב בהם:

ומנעל של זרב. פירש הר"ב מחופים מבפנים בלבדים וכו' ואין חוששין שמא פשתן מעורב בהם. ולא ידענו טעמא מאי דאין חוששין ולמה נאמר שעושי המנעל ההוא יהיו נזהרים למנוע אפי' חוט של פשתן אחד. והר"ש מפרש בהפך שמבפנים עושים פשתן ואין חוששין שמא יש ביניהם צמר. וגם לזה צריך טעם. והרמב"ם בחבורו כתב מנעל שהוא כלאים ואין לו עקב ומותר לפי שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר עור הגוף ומפרש כ"מ דזרב כלומר בימות החמה לובשים אותו ויש בו פשתן ולפעמים משימים בו ג"כ צמר כדי ללובשו בימות הקור וכתב דמ"ש אין לו עקב לאו דוקא דהא עור העקב הוא הקשה שבעור הרגל אלא דצורתו של המנעל ההוא כך הוא. אבל בספרו ב"י לטור יו"ד סי' ש"א כתב ושמא י"ל דכל שיש לו עקב כיון דמיחזי כמלבוש אע"פ שאין הגוף נהנה ממנו אסור. ומ"ש הר"ב מחופים בלבדים. עיין במשנה דלקמן [*ואי לא מסתפינא אמינא אנא שיש דילוג תיבה אחת בלשון הרמב"ם ושכצ"ל ואין לו אלא עקב ולפ"ז יהיה מסכים עם מ"ש בפירושו שהוא דמות מנעל שנותנים תחת כף הרגל להלוך בה על היציעות והכסתות ע"כ. וכן הוא בארצות ישמעאל כאשר שמעתי. גם בימי חרפי ראיתי באשכנז ארץ מולדתי שהזקנים בימות החמה הלכו כך במנעל שאין לו אלא עור מתחת ולמעלה על האצבעות וכן קצת מצדדיו ומאחוריו ושאר כל כף הרגל אין עליו כלום ולפ"ז מ"ש [לפי] שעור הרגל כו' [פי'] כל תחתית הרגל]: