מסכת כלאיים - פרק ד - משנה ד

מְחִצַּת הַקָּנִים, אִם אֵין בֵּין קָנֶה לַחֲבֵרוֹ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, כְּדֵי שֶׁיִּכָּנֵס הַגְּדִי, הֲרֵי זוֹ כִמְחִצָּה. וְגָדֵר שֶׁנִּפְרַץ, עַד עֶשֶׂר אַמּוֹת הֲרֵי הוּא כְפֶתַח, יָתֵר מִכֵּן, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר. נִפְרְצוּ בוֹ פְרָצוֹת הַרְבֵּה, אִם הָעוֹמֵד מְרֻבֶּה עַל הַפָּרוּץ, מֻתָּר, וְאִם הַפָּרוּץ מְרֻבֶּה עַל הָעוֹמֵד, כְּנֶגֶד הַפִּרְצָה אָסוּר:

ג׳ טפחים. דכל פחות מג׳ כלבוד דמי. והוא שיעור כדי שיכנס הגדי:

הרי הוא כמחיצה. ומותר לסמוך גפנים מצד זה וזרעים מצד זה:

נדון כפתח. ואפילו כנגדו מותר לסמוך אבל יותר מעשר לא חשיב כפתח וצריך הרחקה כנגד המקום הפרוץ:

ואם הפרוץ מרובה על העומד אסור כנגד הפרוץ. אבל כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה, אבל פחות מארבעה אף כנגד העומד אסור:

שלשה טפחים. לשון הר"ב דכל פחות מג' כלבוד דמי. ודבר זה הלכה למשה מסיני. הרמב"ם:

נפרצו בו פרצות הרבה. לשון הר"ש שנפרץ במקומות הרבה פרצות פחותות מעשר יתירות משלש:

אם העומד מרובה וכו'. ל' הרמב"ם שתהיה מדת העומד מן הקיר יותר ממדת כל המקומות הפרוצות בו כשיהיו נכללות:

כנגד הפרצה אסור. מ"ש הר"ב כנגד העומד מותר אם הוא רחב ארבעה. פירוש טפחים. וכ"כ הר"ש וטעמא ממתני' דלעיל. וכתב הרמב"ם ואם יהיה פרוץ כעומד יהיה מותר לזרוע כנגד הפרצה. הכי מסיק בסוף פ"ק דעירובין [דף טז] כרב פפא דאמר הכי אברייתא דמתנייא ברישא פרוץ מרובה על העומד אסור ובסיפא עומד מרובה על הפרוץ מותר וקאמר דעומד כפרוץ נמי מותר וסיפא תנא מרובה איידי דרישא ולפי גירסת משנתינו צריך לומר איפכא כדמשני התם אליבא דרב הונא בריה דרב יהושע: