מסכת כלאיים - פרק ב - משנה ד

זְרוּעָה וְנִמְלַךְ לְנָטְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶטַּע וְאַחַר כָּךְ אוֹפָךְ, אֶלָּא הוֹפֵךְ וְאַחַר כָּךְ נוֹטֵעַ. נְטוּעָה וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ, לֹא יֹאמַר אֶזְרַע וְאַחַר כָּךְ אֲשָׁרֵשׁ, אֶלָּא מְשָׁרֵשׁ וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. אִם רָצָה, גּוֹמֵם עַד פָּחוֹת מִטֶּפַח, זוֹרֵעַ, וְאַחַר כָּךְ מְשָׁרֵשׁ:

זרועה ונמלר לנוטעה. שהיתה זרועה תבואה ונמלך לנוטעה גפנים:

גומם. לשון גוממו עם השופי דפרק גיד הנשה (חולין צב) כלומר כורת הגפן סמוך לקרקע שלא ישייר גבוה מן הקרקע טפח:

זרועה ונמלך לנוטעה. זריעת הזרעונים כמו התבואה והקטניו' וזרעוני גינה נקראות זריעה ומטע האילנות נקרא נטיעה. לשון הרמב"ם. והשתא מ"ש הר"ב והר"ש זרועה תבואה לדוגמא נקטה והוא הדין קטנית וזרעוני גינה ומצאנו נטיעה מושאל לירק בכוליה פ"ג:

אלא הופך. פירוש לאחר שהתליעה. שכך לשון הרמב"ם במשנה דלעיל כשישחת הזרע בארץ והופכין אותה במחרישה לא יצמח אחר כן:

אשרש. לשון הרמב"ם מלת אשרש ומשרש גזור ממלת שורש וענינו לכרות השורש ולעקור אותו וכבר נמצא בספרי הנבואה (תהילים נ״ב:ז׳) ושרשך מארץ חיים: