תלמוד - ראש השנה כב ב

וחד מי מהימן . להכשירו לזה בחזקת נאמן: מעשה שבא . העד לפני ב"ד בשבת להעיד על החדש: ועדיו עמו . להחזיקו נאמן: חד מי מהימן . לעדות החדש: משפט כתיב ביה . כי חק לישראל הוא משפט וגו': באושא . כשישבה סנהדרין שם ושם היו מקדשין את החדש: משום כבודו דרבי נהוראי . שהרי לא הוזכר ר' נהוראי אלא ללמוד ממנו שאדם גדול כמותו נהג היתר בדבר ואין כבודו שנביא את ראיותינו אף מחבירו הקטן ממנו: סהדא אחרינא הוה באושא . המכיר את העד הזה: מספיקא . שמא אין אותו העד בביתו: להטעות את החכמים . שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה חדש בזמנו והבייתוסין מתאוין שיהא יום ראשון של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהן דורשין ממחרת השבת יניפנו ממחרת שבת בראשית כמשמעו ושכרו שני בני אדם להעיד שראו את החדש היום: אחד משלנו . ולא הכירוהו: מאתים זוז נתונים לך במתנה . ותהא רשאי לעכבן ואע"פ שלא השלמת תנאי שלך לשוכרך דיש רשות לב"ד לקנוס ממון ולעשותו הפקר כדאמרינן ביבמות (דף פט:) מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת הימים וגו' יחרם כל רכושו וגו' (עזרא י): ימתח על העמוד . למלקות כדאמרינן במסכת מכות (דף כב:) כופת שתי ידיו על העמוד: מתני' בראשונה היו משיאין משואות . לאחר שקדשו החדש ולא היו צריכין לשכור שלוחים לשלוח לגולה להודיע כי המשואות מודיעים אותן: משקלקלו הכותים . והשיאו גם הם משואות שלא בזמן החדש להטעות ישראל וב"ד לא היו משיאין משואות אלא בחדש שנתקדש ביום ל' כדאמרינן בפירקין וכשלא היו משיאין לערב של יום ל' הכל יודעין שהחדש מעובר ופעם אחת עיברו ב"ד את החדש ולא השיאו משואות לערב ל' והכותים השיאום בהרים שלהם והטעו את בני הגולה לעשותו חסר: כלונסות . פירטק"י בלע"ז: ארוכים . כדי שיראו למרחוק: וקנים ועצי שמן ונעורת של פשתן . כל אלו מרבים שלהבת: וכורכן במשיחה . לונצ"י בלע"ז קושרם בחוט של משיחה בראשי הכלונסיות: ומאין היו משיאין משואות . מה שם ההרים: מהר המשחה . מתחילין הוא הר הזיתים שלפני ירושלים עד שרואין שעושין כן בהר סרטבא: לחוורן וכו': את הגולה . בני בבל אנשי פומבדיתא והמה מודיעין לכל בני מדינת בבל: כמדורת אש . מפרש בגמרא מדורת אש לשון היסק גדול: גמ' לקדשו . להודיען שנתקדש: לאור עיבורו . לערב יום שלשים נגהי ל"א יום שלשים קרוי יום עיבורו כדאמרינן לעיל (ראש השנה דף יט:) על שני אדרים שמקדשין אותם ביום עיבוריהם ועל שם שממנו מעברין את חדש היוצא קרוי יום עיבור: ר"ח חסר . ר"ח הנקבע ביום שלשים שהחדש היוצא נמצא עכשיו חסר: שחל להיות בע"ש . ולא נוכל לחלל שבת לאורו להשיא משואות ונשיא אותם למ"ש: ואי אמרת . שנהא רגילין בין אחסר בין אמלא:

וחד מי מהימן. תימה כי לא מהימן נמי מחלל את השבת לילך שם שמא יצטרף עם אחר כדתנן בפ"ק (לעיל ע"א) גבי אב ובנו דילכו לא מפני שיצטרפו זה עם זה אלא שאם יפסל האחד שיצטרף השני עם אחר ונראה דלא מקשה היאך אחר מחלל שבת כיון דלא מהימן לחודיה אלא מקשה על לישנא דמתני' דנקט אחר דמשמע דחד מהימן: אלא מאי אותו אותו זוג. תימה מאי קאמר אני יכול לומר אחד מאותו הזוג: סהדא אחרינא הוה. י"ל דמיירי בעד. אחד שראה החדש שהלך רבי נהוראי להצטרף עמו ולהעיד נמי על החדש והא דקתני בברייתא להעיד עליו אחדש קאי אבל בירו' ובתוספתא (פ"א) מוכח בהדיא דבהכרת העד מיירי שהלך ר' נהוראי להעיד עליו דכשר וכן פרש"י וקאי פירכא דאי הכי אתרי שינויי: להטעות את חכמים. שאירע יום ל' של אדר בשבת ולא נראה החדש בזמנו ובייתוסין מתאוין שיהא יום א' של פסח בשבת כדי שתהא הנפת העומר באחד בשבת ועצרת באחד בשבת לפי שהיו דורשין ממחרת השבת שבת בראשית כמשמעו כך פי' בקונטרס וא"ת ומה מרויחים והלא מתקלקלין לענין פסח וי"ל דלא חשיבי ליה קלקול משום דדרשי אתם ואפי' מזידים: מוליך ומביא מעלה ומוריד. בירושלמי משמע כדי שלא יטעו לומר שהוא כוכב דא"ר אסי חזינא כוכבא דנחית וסליק חזינא כוכבא דאזיל ואתי: גזירה משום ר"ח חסר שחל להיות בע"ש. ה"נ הוה מצי למימר משום ר"ח מלא שחל להיות בשבת מהני טעמי דמפרש: