תלמוד - תמורה יג ב

רבי אומר למה יצא מעשר מעתה . דסבירא ליה לרבי דמשום כל הני לא איצטריך דקרבן יחיד מלא ימיר נפקא דמשמע לשון יחיד וקרבן מזבח מקרבן נפקא אלמא אית ליה לרבי דקדשי בדק הבית לא איקרו קרבן ודבר שבחובה דקא ממעט ר"ש מיניה עולה הבא מן המותרות סבירא ליה לרבי מותרות לנדבת צבור אזלי ומרישא דמתני' נפקא לן דאין תמורה בצבור ושותפות נמי מלא ימיר לשון יחיד: לפי שיצא מעשר לידון בתמורת שמו . דכתיב לעיל מיניה ולכל מעשר ומרבינן מוכל לרבות שאם קרא לעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שניהן קדושין והיינו תמורת שמו הלכך איצטריך למכתב נמי אם המר ימירנו לידון בתמורת גופו אם העמיד בהמת חולין אצל מעשר ואמר זו כזו נתפסת בתמורה דאי לא כתביה ה"א לא עביד תמורה כדאמרינן לקמן דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש דהיינו חידוש תמורת שמו שאינה בכל הקדשים והוי אמינא אין לך בו אלא חידושו תמורת שמו אבל תמורת גופו לא להכי אהדריה קרא ויצא לידון בתמורת שמו וגופו: תמורת שמו קריבה . כדאמרינן בשילהי בכורות (דף סא.) הבקר לרבות אחד עשר לשלמים: תמורת גופו אינה קריבה . כדאמרינן בפירקין לעיל (תמורה דף ה:) גמר העברה העברה מבכור ובבכור כתיב הן הן קריבין ואין תמורתן קריבין: תמורת שמו נגאלת . דשלמים היא ושלמים נגאלין כשנופל בהן מום: תמורת גופו אינה נגאלת . דכתיב הוא ותמורתו יהיה קדש לא יגאל: תמורת גופו חלה אע"פ שאינו ראוי . כגון בעל מום מאי טעמא כמעשר דחל על בעל מום ונפקא מינה לאכלו בקדושת מעשר שלא ישחט באיטליז ולא ישקל בליטרא: תמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי . ליקדש קדושה גמורה כשאר קדשים שאינן חלים כשקדם מומן להקדשן: וקפריך משום דרבי ביה רחמנא דעביד תמורת שמו איגרועי מיגרעא . דלא חיילא על בעל מום הא כ"ש דבעי למיזל ביה טפי לחומרא הואיל וחמור כל כך דאיתיה בתמורת שמו: מאי דרבי רבי . וקרא לא רבי אלא מידי דחזי לשלמים כדקתני הבקר לרבות י"א לשלמים: מהיכא תיתי . דאמרינן הכי: דבר החדש . תמורת שמו: לישנא אחרינא נתפרש תמורת שמו שאינה חלה אלא על דבר הראוי . וסברא היא משום דאחמרא כשאר שלמים איגרועי מיגרע תמורת גופו איצטריך קרא לרבויי: ומשני אין דאי לא כתב ביה אמרינן למאי דרבי רבי כו' והא מהיכא תיתי . דלימא הכי דהא אינה מן המדות שהתורה נדרשת בהן ואכתי למאי כתביה לידון בדבר חדש בתמורת שמו אין לך בו אלא חידושו להכי איצטריך לרבויי. והכי עיקר דללישנא דלעיל איכא תרי פירכי חדא דמאי קאמר למאי דרבי רבי לאו מילתא לאוקומה הכי דהא תמורת שמו דקדשה איתרבי מוכל מעשר בקר וצאן ולא משמע אלא סתמא בין תם בין בעל מום ומאי דרבי מהבקר לא רבי אלא להקרבה דלא תימא דלדייניה בתמורת גופו ועוד דקא פריך ליה מהיכא תיתי ואין זה לשון הש"ס הואיל ואוקים דודאי מיגרע גרעא דלמאי דלא רבי לא רבי הוה ליה למימר מנא לך הא דאמרינן הכי אבל להאי לישנא מישתמע שפיר מהיכא תיתי כלומר מהיכא אתיא לי דלימא הכי דאצרכה קרא לרבוייה: דקיבלה עליה . שיקריבנה ואע"ג דאמר הרי זו: מותרות . כגון אשם שניתק לרעייה דדמיו קריבין עולה וכגון הפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו מביא באותן דמים עולה דזהו מדרש יהוידע הכהן כל הבא ממותר חטאת וממותר אשם ילקח בהן עולות הבשר לשם והעורות לכהנים בפרק ולד חטאת (לקמן תמורה דף כג:): לנדבת צבור אזלי . לשופרות: לנדבת יחיד . הבעלים עצמן מביאין בדמים עולה ואינה עולה להן לחובתן אלא לשם דורון הוא: רבי אליעזר . דאית ליה מותרות לנדבת יחיד אזלי בפרק ואלו קדשים (לקמן תמורה דף כ:) תמורת אשם ולד תמורה ולדן ולד ולדן עד סוף העולם ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיהן לנדבה לשופרות רבי אליעזר אומר יביא בדמיו עולה: סבר לה כוותיה בחדא . דמותרות לנדבת יחיד אזלי דלהכי אצטריך למעוטיה מתמורה: אי הכי . דלרבי שמעון עולת הבהמה מותרות לא עבדה תמורה ואפילו לא אמיר בה מעיקרא לא מצי אמיר בה השתא דעולה הבאה מן המותרות היא: וחללו על אחרת . אי נמי נתכפר באשם אחר כו' כדפרישית לעיל בפירקין: מהו שיחזור וימיר . דהיכא אמר רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון אין ממירין וחוזרין וממירין היכא דקאים בקדושתיה אבל כגון קדושה אחרת לימא דמימר או דילמא ל"ש: אי אליבא דרבי שמעון ממעשר ילפינן . כלומר הא דגמר ר' שמעון ממעשר דבר שבחובה לאפוקי עולת מותר דלא עבדה תמורה: אי משכחת תנא . דסבירא ליה כרבי אליעזר וכר' יוחנן דאמר לעיל אליבא דר"ש אין ממירין וחוזרין וממירין כו': בשני גופין וקדושה אחת מאי . דהיינו הפריש אשם להתכפר בו והמיר בו והומם וחיללו על אחר: אלא שתי קדושות וגוף אחד . דהיינו נתכפר באשם אחר ונמצא ראשון האבוד וניתק לעולה: תיבעי . לשון ירושלמי כמו תיקו בלשון בבלי:

רבי אומר למה יצא מעשר . דסבירא ליה לרבי דלקרבן יחיד ולמעוטי צבור ושותפין לא איצטריך שהרי כל הפרשה דתמורה בלשון יחיד נאמרה ולמעוטי נמי קדשי בדק הבית לא איצטריך דלא איקרו קרבן ולמעוטי נמי עולת מותרות לא איצטריך דקסבר עולת מותרות לנדבת צבור אזלי ופשיטא דלא עבדי תמורה כך פרש"י עוד י"ל דסבירא ליה דעולת מותרות לנדבת יחיד אזלי וסבר כרבי אליעזר דעושה תמורה: לדון בתמורת גופו . דס"ד דאין עושין כלל תמורה משום דיצא לדון בדבר החדש כדמפרש הש"ס אי נמי לדון בתמורת גופו לומר דחלה על דבר שאינו ראוי ושניהן פירש רש"י: תמורת שמו . היינו אם קרא לעשירי תשיעי ולתשיעי עשירי ולאחד עשר עשירי דקיימא לן (בכורות דף ס.) דשלשתן מקודשין: