תלמוד - בכורות מד א

אע"פ שאינו כוחל שתי עיניו כאחת:
שתי עיניו למטה:
מה שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה אילימא שתי עיניו למעלה דחזי למעלה שתי עיניו למטה דחזי למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה דחזאי עינו אחת למטה ועינו אחת למעלה היינו רואה את החדר ואת העלייה כאחת אלא שתי עיניו למעלה דקיימן למעלה שתי עיניו למטה דקיימן למטה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה דקיימי עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה וקיימי כסדרן נמי ורואה את החדר ואת העלייה כאחת מנא הני מילי דת"ר (ויקרא כא, כ) בעינו כל מה שבעינו מכאן אמרו שתי עיניו למטה שתי עיניו למעלה עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את החדר ואת העלייה כאחת או שמדבר עם חבירו ואחר אומר לי רואה תנו רבנן {ויקרא כא } עור בין סומא בשתי עיניו בין סומא באחת מעיניו חורוור והמים הקבועין מנין ת"ל איש עור אמר רבא למה לי דכתב רחמנא איש עור דק תבלול בעינו צריכי דאי כתב רחמנא עור משום דליתנהו כלל אבל חורוור והמים הקבועין דאיתנהו ביה לא כתב רחמנא איש ואי כתב רחמנא איש משום דלא קא חזי כלל אבל מחסורייתא לא כתב רחמנא דק ואי כתב רחמנא דק משום דמחסרן אבל מבלבליתא לא כתב רחמנא תבלול ואי כתב רחמנא תבלול משום דמבלבלן אבל משום משניותא לא כתב רחמנא בעינו אמר רבא הלכך כל מחמת כהיותא אתיא מאיש מחסורייתא מדק מבלבליתא מתבלול משניותא מבעינו:
סכי שמש:
תני רב יוסף סני שמש זגדיין מחוי רב הונא חד מדידן וחד מדידהו ואיקפד רב יהודה מיתיבי שכבנא שגביניו שוכבים זגדום אחד שחור ואחד לבן תנא כל זוגא דלא שוי להדדי זגדום קרי ליה הצירן עיניו תרוטות וצירניות דומעות דולפות טורדות תנא הזדיר והלופין והתמיר זויר דמזור עיניה לופין דנפישין זיפיה תמיר שתמו זיפין והני גבי מומין תנו להו והתנן שנשרו ריסי עיניו פסול מפני מראית העין לא קשיא הא דאשתיור גרדומי הא דלא אישתיור גרדומי:
מתני׳ עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חוטמו גדול מאבריו או קטן מאיבריו הצומם והצומע איזהו צומע כל שאזניו קטנות והצומם כל שאזניו דומות לספוג שפתו העליונה עודפת על התחתונה התחתונה עודפת על העליונה הרי זה מום ושנשרו שיניו פסול מפני מראית העין:
גמ׳ אמר רב משה רבינו עשר אמות היה שנאמר (שמות מ, יט) ויפרש את האהל על המשכן מי פרשו משה רבינו פרשו וכתיב (שמות כו, טז) עשר אמות אורך הקרש אמר ליה רב שימי בר חייא לרב אם כן עשיתו למשה רבינו בעל מום דתנן גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו אמר ליה שימי באמה של קרש קאמר:
חוטמו גדול כו':
תנא כאצבע קטנה:
הצימם והצימע:
תנא אף הצימח לא הוו ידעי רבנן מאי צימח שמעו לההוא טייעא דהוה קאמר מאן דבעי צימח ואישתכח גדיא חזיזא אמר רב חסדא עז שאין לה קרנים ורחל שיש לה קרנים כשרים לגבי מזבח תניא נמי הכי יש דברים שהן כמומין ואינן כמומין ושוחטין עליהם במקדש אבל לא במדינה ואלו הן עז שאין לו קרנים ורחל שיש לו קרנים והצימח והצימם והצומע אמר רב חסדא אמר אמימר נטלו קרנותן וזכרותן עמהן פסולה ואין פודין עליהם נטלו טלפיים וזכרותם עמהן פסולין ונפדין עליהם מיתיבי נטלו קרניין וטלפיין וזכרותן עמהן פסולין ונפדין עליהן לא קשיא הא דאיתעקור איתעקורי הא דאיגום איגומי ודאיגום איגומי פסול ורמינהו פרה שקרניה וטלפיה שחורים יגוד תרגמה זעירי מעילוי זכרות:

דחזיין למעלה . שעומדות במקומן בסדר אבל כל שעה רואות למעלה:
חדר למטה עלייה למעלה: דקיימן למעלה . בגובה המצח שלא כשאר בני אדם: וקיימן כסדרן . כלומר והינן עומדות במקומן כסדר אבל רואה את החדר ואת העליה שעינו אחת רואה למעלה ועינו אחת רואה למטה: בעינו . תבלול בעינו דהוה ליה למכתב דק תבלול ואנא ידענא דלא שייכא אלא בעין: איש עור . מריבויא דאיש: עור . משמע שניטלו עיניו וליתנהו כלל: מחסורייתא . שחסרה מראיתו אבל רואה מקצת: דק . טייל"א מחסרת המראה ואינו ניטל: מבלבליתא . לבן הפוסק בסירה ונכנס בשחור ואינו מקצר המראית כלל: משונייתא . שמשונות במעמדן כגון למעלה או למטה או רואה חדר ועלייה כאחת: כהיותא . דאינו רואה: אתיא מאיש . דהני חורוור והמים הקבועין כהיותא נינהו ומפיק להו תנא דברייתא מאיש: סכי שמש תני רב יוסף סני שמש . ששונא את השמש ואינו יכול לראות מקום שחמה זורחת שם: חד מדידהו וחד מדידן . שיש לו עין אחת דומה לעין אלו היושבין נגדי ועין אחת שלי. רב יהודה היה יושב כנגדו והיו עיניו משונות: שכבנא . שגביניו ארוכין ושוכבין על עיניו: תרוטות . עגולות: וצירניות . עגולות יותר מתרוטות: דומעות . מעט: דולפות . יותר מדומעות: טורדות . יותר מדולפות כמו (משלי כז) דלף טורד: תנא אף הזריין ולופיין והתומיין . הוי מום דמזורדן עיניו: והא גבי מומין תני להו . להאי תומיין מי הוי מום והא לא פסיל ליה מתני' אלא משום מראית העין: אישתייר גרדומי . שרשין לא הוי מום אלא משום מראית העין: מתני' מאבריו . כגון ידיו ורגליו ושוקיו: צימם צימע . במתני' מפרש לה: לספוג . שכווצות וסתומות: גמ' עשר אמות . קס"ד באמה שלו: בעל מום . דגופו גדול מזרועותיו דהא כל אדם אין גופו אלא שלש אמות באמתו: באמה של קרש קאמינא . דהיינו עשר אמה באמה של קרשים דאורך הקרשים לא נמדד באמתו של משה. והא דאמרן בפירקא דלעיל (בכורות דף מ.) אחת יתירה על של משה חצי אצבע לאו בשל משה ממש קאמר דודאי של משה היתה יתירה מאד על אותה של קדש שתיקן משה: כאצבע קטנה . אם חוטמו גדול לפי שאר אברין יותר מדאי כשיעור רוחב אצבע קטנה הוי מום היכי משערינן ליה מודדין חוטמו לחוטם בני אדם הארוכין בגופן כמוהו: חזיזא . אזניו ארוכות מאד עד שתכופות למטה: במקדש . דלא הוי מום: והצמח והצימם והצמע . ומתני' דחשיב להו (באדם מומין) קאמר לפי שאינו שוה בזרעו של אהרן: זכרותן . היינו עצם התחוב בתוך הקרניים: זכרות הטלפים היינו עצם שבתוך הטלפים דזו היא כף הרגל: ואין נפדין עליהם . אם בהמת שאר קדשים שאינה בכור אינה נפדית בכך דלא הוי מום גמור אלא לאיפסולי: ונפדית עליהן . וקשיא לרב חסדא דאמר אין נפדין: ברייתא דקתני בדעקור איעקורי . קרנים ושרשי הזכרות ונראית גומא בראש: רב חסדא דאיגום איגומי . נחתכין מלמעלה ושרשיו נשארו: ודאיגום איגומי . מי שייך בה אפילו פסלות: פרה . אדומה: יגוד . יחתוך כמו (דניאל ד) גודו אילנא: תרגמה זעירי . האי [דקתני] יחתוך מעילווי זכרותייהו שיש בחודו של קרן כשתים ושלש אצבעות שאין זכרות מגיע שם ואם השחרות אין מגיע עד מקום הזכרות יחתוך אבל יותר מכאן פסולה:

מחוי רב הונא חד מדידהו . פירוש רב יהודה שהיה לפניו פי' בקונט' שהיו עיניו משונות ולא פירש במה היו משונות ור"ת מפרש דרב יהודה אריך בדורו הוה דאמר בפרק המפלת (נדה דף כד:) ורב הונא איניש גוצא הוה כדאי' במסכת תעניות פרקא דחסידים ומשום הכי לא היו עיניו נכרות קטנות כ"כ משל סתם בני אדם אבל משל רב יהודה היו נכרות שהיו גדולות הרבה ולכך הקפיד רב יהודה והיינו שינוי דעינו אחת גדולה ואחת קטנה ואע"ג דלא הוי מומא לענין אחולי עבודה עד שתהא גדולה כשל עגל או קטנה כשל אווז מכל מקום אין זה שוה בזרעו של אהרן: עיניו תרוטות . פי' בקונטרס עגולות כמו כי תרוטה בסנהדרין (דף קז) גבי לבנה וצירניות פירש בקונט' עגולות יותר מתרוטות ותימה כיון דתנא קילתא כ"ש חמירתא וכענין זה קשה גבי דתנא דומעות דולפות וטורדות דולפות יותר מדומעות וטורדות יותר מדולפות ושמא איצטריך למיתני כולהו לאשמועינן דלא מיפסלי משום מומא אלא משום דאין שוה בזרעו של אהרן: