מסכת תמיד - פרק ה - משנה ה

מִי שֶׁזָּכָה בַמַּחְתָּה, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף, וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וְחָתָה. יָרַד וְעֵרָן לְתוֹךְ שֶׁל זָהָב. נִתְפַּזֵּר מִמֶּנָּה כְּקַב גֶּחָלִים, וְהָיָה מְכַבְּדָן לָאַמָּה. וּבְשַׁבָּת הָיָה כוֹפֶה עֲלֵיהֶן פְּסַכְתֵּר. וּפְסַכְתֵּר הָיְתָה כְלִי גָדוֹל מַחֲזֶקֶת לֶתֶךְ, וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרוֹת הָיוּ בָהּ, אַחַת שֶׁהוּא מוֹשֵׁךְ בָּהּ וְיוֹרֵד, וְאַחַת שֶׁהוּא אוֹחֵז בָּהּ מִלְמַעְלָן בִּשְׁבִיל שֶׁלֹּא תִתְגַּלְגֵּל. וּשְׁלשָׁה דְבָרִים הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת, כּוֹפִין אוֹתָהּ עַל גַּב גֶּחָלִים וְעַל הַשֶּׁרֶץ בְּשַׁבָּת, וּמוֹרִידִין בָּהּ אֶת הַדֶּשֶׁן מֵעַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:

מי שזכה במחתה. להוליך הגחלים למזבח הזהב. ולא היה בזה פייס, אלא מי שזכה בקטורת על ידי פייס אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה:

וחתה. מן המאוכלות הפנימיות לא גרסינן הכא, שהן קרובים לדשן, דאדרבה גחלים גסות ובוערות היה חותה:

ועירן בשל זהב. אבל לא היה חותה בשל זהב, כדי שלא תתקלקל, והתורה חסה על ממונן של ישראל:

נתפזר ממנו כקב גחלים. שהיה חותה במחתה של כסף בת ארבעה קבים ומערה בשל זהב שהיא של שלשה. וכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, שזהו דרך כבוד של מעלה:

מכבדן לאמה. לאמת המים שבעזרה. שלא יכוו בהן הכהנים:

ובשבת. שאסור לכבות:

כופה עליהן פסכתר. כלי אחד גדול. תרגום סירותיו, פסכתרוותיה:

לתך. חצי כור, חמש עשרה סאין, שהכור שלשים סאין:

ושתי שרשרות היו. בפסכתר. אחת מצד זה ואחת מצד זה, לפי שבו מורידין הדשן מעל המזבח בסמוך, כדאמרינן וכשמורידו מלא דשן דרך קרקע הכבש שהוא משופע היה כהן אחד לפניו שמושכו בשרשרת וכהן אחד היה למעלה מן הפסכתר ותופס בשרשרת שלפניו שלא תתגלגל במדרון הכבש:

ועל השרץ. שנמצא בעזרה בשבת, כופים עליו פסכתר כדי שלא יטמאו בו הכהנים. שאין יכולים להוציאו משם בשבת, דעל שבות כזה גזרו ואפילו במקדש. ודוקא כשנמצא בעזרה, אבל נמצא בהיכל או באולם, מוציאים אותו מיד ואפילו בשבת:

מי שזכה במחתה. כתב הר"ב ולא היה בזה פייס אלא מי שזכה בקטרת ע"י פייס. אומר לזה שעמו זכה עמי במחתה. הכי תני רבי יהודה בפ"ב דיומא דף כ"ה וגם בירושלמי. ופירשו התוס' דר"י ס"ל דכך הוא אומר כלומר שכן רגיל לומר לזה שעמו. אבל אם ירצה לומר לאחר. או שירצה לעשות הכל לבדו כדאשכחן בכ"ג ביוה"כ [וכדעת הרמב"ם שכתבתי משנה ב' פ"ב דיומא] הרשות בידו ורבנן פליגי עליה בהא דלא ס"ל דבדעת כהן תליא מלתא ומיהו מודו דאין חוזרים ומפייסים אלא דהעומד לימינו זוכה מכח פייס עכ"ד. אבל דעת הר"ב נראה דס"ל דאע"ג דתנא ר"י אומר י"ל דאין כאן מחלוקת כלל. ולפיכך העתיק דבריו. וטובא אשכחן במשנה כיוצא בזה וכמ"ש בסוף בכורים. ואיני יודע מנין לו להרמב"ם שבפרק ד' מהלכות תמידין. כתב שמי שזכה בתרומת הדשן. והוא הפייס הראשון. הוא המכניס המחתה הזאת:

וחתה. כתב הר"ב דל"ג מן המאוכלות הפנימיות. וכ"כ התוס' פ"ו דזבחים דף ס"ד. ואני הארכתי כבר בזה בס"ד במשנה ג' פ"ד דיומא:

נתפזר ממנו כקב גחלים. כתב הר"ב שהיה חותה במחתה של כסף בת ד' קבין וכו'. כת"ק דמשנה ד' פ"ד דיומא. ומ"ש הר"ב וכדי להוליכה מלאה מערה באחרונה. כלומר לאחר שירד ולא בעודו על המזבח אחר שחתה שמה שלא חתה בשל זהב לא היה אלא כדי שלא תתקלקל בחתייה. אלא היינו טעמא שלא היה מערה עד באחרונה שירד כדי שתהא מליאה ולא יתפזר בירידתו בשפוע הכבש:

ובשבת. כתב הר"ב שאסור לכבות ואע"פ שמן התורה אינו איסור בכיבוי. אלא כשיתכוון לעשות פחם כמ"ש הר"ב במשנה ה' פ"ב דשבת. י"ל דהכא כיון דאפשר בלא כבוי לא התירו השבות במקדש. ועיין בפי' הר"ב בסמוך [*וכזה כתבתי בשם הכ"מ בפ"ק משנה ג']:

ועל השרץ. לשון הר"ב שנמצא בעזרה. לא דק למכתב אליבא דהלכתא דהלכה כר"ע שאומר במשנה דסוף ערובין. שאף מן העזרה מוציאין במקום שחייבין על זדונו כרת. וכן מ"ש הר"ב אבל נמצא בהיכל או באולם. לא דק כלל שזה אף דלא כר"ש בן ננס דפליג אדר"ע. דהא תנן התם דמודה אף במבין האולם ולמזבח. ומ"ש הר"ב דעל שבות כזה גזרו. עיין בערובין שם משנה י"ב: