מסכת תמיד - פרק ב - משנה ג

הֵחֵלּוּ מַעֲלִין בְּגִזְרִין לְסַדֵּר אֵשׁ הַמַּעֲרָכָה. וְכִי כָל הָעֵצִים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. הֵן, כָּל הָעֵצִים כְּשֵׁרִין לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשֶּׁל זַיִת וְשֶׁל גֶּפֶן. אֲבָל בְּאֵלּוּ רְגִילִין, בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה וְשֶׁל אֱגוֹז וְשֶׁל עֵץ שָׁמֶן:

מעלין בגזירין. שני עצים ארוכים ומשופין היו נותנים לתוך אורך המערכה, דכתיב (ויקרא ו׳:ה׳) וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר, מלמד שטעונה שני עצים:

וכי כל העצים כשרים למערכה. דקתני החלו מעלין בגזרין סתם ולא קא מפרש מאיזה מין של עצים היו הגיזרים. ומשני, הן, כלומר הכל כשרים חוץ משל זית ושל גפן דאסורין משום ישוב ארץ ישראל, לפי שהן טוענים פירות. ואית דאמרי טעמא, לפי שהן נעשים דשן מיד:

מורביות. ענפים של תאנה. ודוקא תאנים רעות. דלא עבדי פירי:

ושל עץ שמן. העושה שמן אפרסמון. ואני שמעתי, שהוא האילן שקורים לו בלע״ז פינ״ו, ובערבי צינובו״ר. ואע״ג דעץ מאכל הוא אין בו צורך כמו בגפן וזית, הלכך לא אסרוהו משום ישובה של ארץ ישראל כדרך שאסרו הגפן והזית:

החלו מעלין בגיזרין. פירש הר"ב שני עצים ארוכים ומשופים כו'. וקשיא לי לישנא דהחלו מעלין שהוא לשון רבים ובמשנה ה' פ"ב דיומא כתבתי דמדכתיב ובער ילפינן דשני גזרי עצים דבבקר כהן א' מעלה אותם. ובדברי הרמב"ם משמע דגיזרין דהכא לאו שני גיזרי הם. אלא בכל עצי המערכה מיירי. ובחבורו פ"ב מה"ת כתב וז"ל בבקר עורכים עצים ועורכים בראש המזבח מערכה גדולה של אש שנאמר (ויקרא ו׳:ה׳) ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. וכן מצוה לעלות בשני גזרים של עץ עם תמיד של שחר יתר על עצי המערכה. שנאמר ובער עליה הכהן עצים בבקר. ע"כ. וז"ל המפרש במשנה דלקמן אותו שזכה בתרומת הדשן יזכה בסידור המערכה ובשני גזירין. כדמוכח ביומא (דף כ"ב) [כמ"ש שם] והא דקתני החלו מעלים בגיזרים הם מסייעים לו שהיו מעלים את העצים. והוא מסדרן. ע"כ. וסידור השני גזרים היה אחר סידור מערכה שניה כדאמרינן ביומא פ"ג דף נ"ג. ונפקא לן. מדכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. עליה ולא על חברתה מכלל דאיכא לחברתה. והאי עליה מיבעי ליה לגופיה. תרי עליה כתיבי.

במרבית. פירושו כתבתי במשנה ה' פרק ג' דשביעית:

של תאנה. כתב הר"ב ודוקא תאנים הרעות דלא עבדי פירי. אליבא דמ"ד דטעמא משום ישוב א"י. המפרש: