מסכת תמורה - פרק ז - משנה ה

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּשְׂרָפִים. חָמֵץ בְּפֶסַח, יִשָּׂרֵף. וּתְרוּמָה טְמֵאָה, וְהָעָרְלָה, וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם, אֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִשָּׂרֵף, יִשָּׂרֵף. וְאֶת שֶׁדַּרְכּוֹ לִקָּבֵר, יִקָּבֵר. וּמַדְלִיקִין בְּפַת וּבְשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה:

חמץ בפסח. מתניתין ר׳ יהודה היא, דאמר [פסחים כ״ח ע״ב] נותר בבל תותירו וחמץ בבל תותירו, מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. ואינה הלכה:

ותרומה טמאה. דכתיב (במדבר י״ח:ח׳) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי, בשתי תרומות הכתוב מדבר, אחת תרומה טהורה ואחת תרומה טמאה, וכתיב לך, שלך תהא להסיקה תחת תבשילך:

ערלה. מכלאי הכרם גמר, וכלאי הכרם דכתיב (דברים כ״ב:ט׳) פן תקדש, תוקד אש:

את שדרכו לישרף. אערלה וכלאי הכרם קאי, אוכלים של ערלה ושל כלאי הכרם שדרכן לישרף ישרפו, משקין שאין דרכן לישרף יקברו:

ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. משום דכלל תרומה טמאה עם חמץ בפסח וערלה וכלאי הכרם דאיסורי הנאה נינהו, כי היכי דלא תטעי לומר שגם תרומה טמאה אסורה בהנאה, הדר תנא ומדליקין ליהנות בפת ובשמן של תרומה טמאה:

חמץ בפסח ישרף. פי' הר"ב מתני' רבי יהודה היא וכו' ואינה הלכה [*דקיי"ל בתרי מסכתות אין סדר. כ"כ הרא"ש בפרק ב' דפסחים. ששם נשנה הא דר' יהודה ושחכמים חולקים עליו. ומיהת קשיא לי דהרא'"ש אדהרא"ש שבפ"ק דקדושין בתרי סדרי פסק כסתם דיחידאה. ואף שהסתם נשנה בסדר המוקדם וצ"ל עיון. אבל מ"מ נ"ל לתת טוב טעם לפסוק כחכמים דבפסחים משום דהתם עיקרא דמלתא וכדכתבתי במסכת כריתות פ"ב מ"ג והשתא דאתינא להכי הך דקדושין נמי ניחא. דרבנן דבי רב אשי ס"ל דאזלינן בתר סתמא דערלה. משום דמחשבי בערלה עיקרא דמלתא טפי מבקדושין דהתם בערלה קא עסיק באסורי מאכלות שיש להם אח"כ היתר. והנה בא לידי ספר אבי העזרי ומצאתי שכתב בסוף פסחים דהלכתא כסתמא דערלה. ושכך פסק הרי"ף והרמב"ם דהאי סתמא אתיא כר"א וכן הוא בירושלמי. מתני' כר"א. מיהו בשאר סדרי [נמי אות ד] הלכתא כותיה ובסדר טהרות בארבע ואית דאית ליה מהאי סברא בפ"ק דנדה עכ"ל. והרבה נתלבטתי בדבריו אלו ומ"ש עוד שם אח"כ מדין חדש. בספרי ספר תורת האשם בסוף כלל ע"ד בפסק חדש].

ותרומה טמאה. פירש הר"ב דכתיב ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומתי בשתי תרומות הכתוב מדבר. דיש אם למקרא כמ"ש הר"ב במשנה ח' פ"ח דתרומות. ולמ"ד התם יש אם למסורת יש דרשות אחרות בגמ' פ"ב דשבת דף כ"ה.

והערלה. כתב הר"ב ערלה מכלאי הכרם גמר. וכ"כ רש"י. והתוס' כתבו בשם רש"י דאתקיש לכלאי הכרם. ובל יודיעו מה הוא ההיקש. לכן נ"ל דרש"י דקדק לכתוב לשון גמר. דלאו היקשא הוא. אלא ילפותא בעלמא וכההוא דריש פ"ב דערלה. לענין בטולן דבעינן מאתים. ופירש הר"ב דיליף ערלה מכלאי הכרם. דתרווייהו איסורי הנאה. והוא מירושלמי דהתם.

ומדליקין בפת ובשמן של תרומה. ר"ל אם נטמאה שמן וכן אם נטמא הפת הרמב"ם. ועמ"ש במשנה ג' פ"ג דפסחים: