מסכת תמורה - פרק ז - משנה ד

וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְבָּרִים. קָדָשִׁים שֶׁהִפִּילוּ, יִקָּבְרוּ. הִפִּילָה שִׁלְיָא, תִּקָּבֵר. שׁוֹר הַנִּסְקָל, וְעֶגְלָה עֲרוּפָה, וְצִפֳּרֵי מְצֹרָע, וּשְׂעַר נָזִיר, וּפֶטֶר חֲמוֹר, וּבָשָׂר בְּחָלָב, וְחֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, חֻלִּין שֶׁנִּשְׁחֲטוּ בָעֲזָרָה, יִשָּׂרְפוּ, וְכֵן חַיָּה שֶׁנִּשְׁחֲטָה בָעֲזָרָה:

ואלו הן הנקברים. משום דאיסורי הנאה נינהו:

הפילה שליא תקבר. דאין שליא בלא ולד:

ושער נזיר. טמא. דאילו שער נזיר טהור כשמגלח ביום מלאת ימי נזרו, בשריפה הוא ולא בקבורה:

חולין שנשחטו בעזרה ישרפו. משום דמחלפי בקדשים שאירע בהם פסול טומאה או פסול נותר, וטעו למימר בהו נמי יקברו, ואנן ילפינן מדכתיב בחטאת באש תשרף, לימד על כל פסולים שבקודש בשריפה, הלכך חולין שנשחטו בעזרה נמי בשריפה:

וכן חיה שנשחטה בעזרה. ואע״ג דחיה ליכא למגזר בה דלמא טעו לקבור קדשים פסולים דהא כולי עלמא ידעי דחיה במוקדשים ליכא ולא אתי לאחלופי, אפילו הכי תשרף. ואין הלכה כר׳ שמעון:

יקברו. הנפלים. רש"י:

שור הנסקל ועגלה ערופה. וכולהו פירשם הר"ב דאסורי הנאה נינהו במשנה ט' פ"ב דקדושין:

ושער נזיר. לא אתפרש מנלן דנקבר וצ"ע. תוס' במשנה וגמרא דנזיר פ"ו דף מ"ה. ומ"ש הר"ב דבנזיר טהור בשריפה כדכתיב (במדבר ו׳:י״ח) ונתן על האש אשר תחת זבת השלמים ורמינן בגמרא מדתנן במשנה (ב') [ג'] פ"ג דערלה האורג מלא הסיט משער נזיר בשק ידלק השק. ומשני התם בשער נזיר טהור. ומיהו בשנויי דלקמן אפטר חמור מתרצי מתני' דהתם אפי' בנזיר טמא:

ופטר חמור. ורמינהו האורג מלא הסיט משער פטר חמור בשק ידלק השק. ומשני כאן בשק כאן בשער. ופירש"י בשק אי אמרת יקבר אתי אינש ומתהני מיניה הואיל ואינו כלה עד לאחר זמן. ומתני' בשער עצמו שלא נארג ואידי ואידי בטהור או טמא. ע"כ. והר"ש כתב שם בשם הירושלמי שהשק מצוי לחטט אחריו ולא השער ע"כ. ומאי דמוקים תו בגמ' בציפרתא. דחאו הרמב"ם מהלכה והטעם מבואר בכ"מ פ"ג מהלכות בכורות. ואין להאריך בזה בכאן:

וכן חיה כו'. כתב הר"ב ואע"ג דחיה ליכא למגזר כו'. אפ"ה תשרף. וכ"פ רש"י. והוא מלתא בלא טעמא: