מסכת תמורה - פרק ה - משנה ו

הֲרֵי זוֹ תַחַת חַטָּאת, וְתַחַת עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. תַּחַת חַטָּאת זוֹ, וְתַחַת עוֹלָה זוֹ, תַּחַת חַטָּאת וְתַחַת עוֹלָה שֶׁיֶּשׁ לִי בְתוֹךְ הַבָּיִת, הָיָה לוֹ, דְּבָרָיו קַיָּמִין. אִם אָמַר עַל בְּהֵמָה טְמֵאָה, וְעַל בַּעֲלַת מוּם, הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלָה, לֹא אָמַר כְּלוּם. הֲרֵי אֵלּוּ לְעוֹלָה, יִמָּכְרוּ וְיָבִיא בִדְמֵיהֶם עוֹלָה:

תחת חטאת או עולה. סתם ולא אמר תחת חטאת זו או עולה זו:

לא אמר כלום. דכתיב (שם כ״ז) לא יחליפנו ולא ימיר אותו, עד שיהיה ההקדש ידוע ומיוחד כשממיר בו:

תחת חטאת זו. והיתה חטאת עומדת לפניו:

הרי אלו לעולה. משמע לדמי עולה. דאי אינהו גופייהו בעי לאקרובי, הוה אמר הרי אלו עולה:

תחת חטאת זו ותחת עולה זו. כבר תנא לה לעיל. והכא לא תנא לה. אלא משום דתני דתחת חטאת לא מהני תנא דאם אמר זו מהני:

[*אם אמר כו' לא אמר כלום. עמ"ש בספ"ח דמנחות]: