מסכת ערכין - פרק ח - משנה ו

חֶרְמֵי כֹהֲנִים אֵין לָהֶם פִּדְיוֹן, אֶלָּא נִתָּנִים לַכֹּהֲנִים. רַבִּי יְהוּדָה בֶן בְּתֵירָא אוֹמֵר, סְתָם חֲרָמִים לְבֶדֶק הַבַּיִת, שֶׁנֶּאֱמַר (שם כז), כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, סְתָם חֲרָמִים לַכֹּהֲנִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם), כִּשְׂדֵה הַחֵרֶם לַכֹּהֵן תִּהְיֶה אֲחֻזָּתוֹ. אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר כָּל חֵרֶם קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הוּא לַה'. שֶׁהוּא חָל עַל קָדְשֵׁי קָדָשִׁים וְעַל קָדָשִׁים קַלִּים:

חרמי כהנים. חרמים שהחרימום כדי לתתם לכהנים:

אין להם פדיון. כדכתיב (שם) לא ימכר ולא יגאל. אבל חרמי בדק הבית יש להם פדיון, דאדעתא דהכי אחרמינהו, דהא אין ראוי לבדק הבית אלא מעות:

וחכמים אומרים סתם חרמים לכהנים. והלכה כחכמים. והמחרים מטלטלים בזמן הזה, וכן המחרים קרקעות בחוץ לארץ שדינם כמטלטלין לענין זה, נותנם לכהנים. והמקדיש לבדק הבית בזמן הזה שאין שם בית, פודה אותן לכתחילה בדבר מועט, ולא יפחות לכתחלה מארבעה זוזים או קרוב לזה, אבל לא בשוה פרוטה לבד או כיוצא בזה, משום דליכא פרסומי מלתא:

שהוא חל על קדשי קדשים. כדמפרש ואזיל, מחרים אדם את קדשיו כו׳:

רבי יהודה בן בתירא אומר סתם חרמים לבדק הבית. ואל יעלה על דעתך שיש הפרש בין אמרם קדשי בדק הבית. ובין אמרם חרמי בדק הבית. לפי שהשמות משונים והענין א'. ואמרו ל"ש דאפיק להו [בלשון קדש ול"ש דאפיק להו בלשון חרם] הרמב"ם בפי' משנה ג' פ' בתרא דתמורה:

וחכ"א סתם חרמים לכהנים. כתב הר"ב והלכה כחכמים. וכ"כ הרמב"ם. ובכ"מ רפ"ז מה"ע הניח בצ"ע דבגמ' משמע דהלכה כר"י בן בתירא:

שנאמר כשדה החרם וגו'. וריב"ב מאי עביד ליה מבעי ליה לכהן שהקדיש [שדה] חרמו [שלא יאמר הואיל ויוצא לכהנים וכו' כדתנן] (דתנן) במ"ג פ' דלעיל וכמ"ש שם. ואידך מחרם החרם. ואידך חרם החרם לא משמע ליה. ור"י בן בתירא דחל על ק"ק ועל קדשים קלים מנא ליה. ס"ל כר' ישמעאל דמתניתין דלקמן. גמ'. ומ"ש הר"ב והמקדיש לב"ה בזמן הזה פודה אותן כו'. ומשליך המעות בנהר. כדאיתא בגמ' [דף כ"ע] וכתבתי בריש פרקין. ומ"ש ארבעה זוזי. עיין ג"כ שם ועוד בפ"ו משנה ב':