מסכת ערכין - פרק ו - משנה ג

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, חַיָּבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן, נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וּמִטָּה מֻצַּעַת וְסַנְדָּלִין וּתְפִלִּין. לוֹ, אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וְלֹא לְבָנָיו. אִם הָיָה אֻמָּן, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי כְלֵי אֻמָּנוּת מִכָּל מִין וָמִין. חָרָשׁ, נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁתֵּי מְגֵרוֹת. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, אִם הָיָה אִכָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת צִמְדּוֹ. חַמָּר, נוֹתְנִין לוֹ אֶת חֲמוֹרוֹ:

ממשכנין אותן. גזבר נכנס לבתיהם ונוטל בעל כרחן:

מזון וכסות ומטה סנדלים ותפילין. על כולן משיירים לו מעות לקנותן אם אין לו. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, ודרשי רבנן לקרא הכי, ואם מך, תעשה שישאר הוא, שיהיה לו הויה וחיות, מערכך, מדמי הערך. ומשמע הוא יש לו הויה וחיות מדמי הערך, אבל לא לאשתו ולא לבניו:

מכל מין ומין. מכל אומנות שצריכה ארבעה וחמשה כלים:

מעצדים. דולדור״א בלע״ז. שמחליקים בה פני הלוח:

מגירה. כעין סכין ארוך מלא פגימות. ולשון מקרא, משור, סיג״א בלע״ז:

צמדו. צמד בקר. שאלו הן כלי אומנתו. ואין הלכה כר׳ אליעזר דצמד בקר וחמור נכסים נינהו, ולא חשיבי כלי אומנות:

אבל לא לאשתו ובניו. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן ובכסותן. הרמב"ם פ"ג מה"ע:

חרש נותנין לו כו'. לשון הרמב"ם [שם] כיצד אם היה חרש כו'. [*ונ"ל דהא דתנן נותנין לו שני מעצדין כו'. לאו דוקא אלו בלחוד. אלא לסימנא בעלמא. וכן לכל הכלים שצריך לאומנתו זאת. אך ראיתי בארץ רוסיא. שא"צ לכלים אחרים כמו שרגילין בשאר ארצות].

ר"א אומר אם היה אכר כו'. כתב הר"ב. ואין הלכה כר"א. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דסתם לן תנא כוותיה בפ"ד משנה ג' הוה סתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם הלכך פסק כרבים דהכא. הכ"מ פ"ג מה"ע: