מסכת ערכין - פרק ה - משנה ו

חַיָּבֵי עֲרָכִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת, אֵין מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן. חַיָּבֵי עוֹלוֹת וּשְׁלָמִים, מְמַשְׁכְּנִין אוֹתָן אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִתְכַּפֵּר לוֹ עַד שֶׁיִּתְרַצֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א), לִרְצוֹנוֹ, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי. וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בְּגִטֵּי נָשִׁים, כּוֹפִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֹּאמַר, רוֹצֶה אָנִי:

ממשכנין אותן. גזבר נכנס לביתם ונוטל בעל כרחם:

חייבי חטאות ואשמות. כיון דלכפרה אתו לא משהי להו, ואין ממשכנין אותן. וחטאת נזיר, הואיל ולאו לכפרה אתיא ואינה מעכבתו מלשתות יין, שכיון שנזרק הדם של אחד מן הקרבנות הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים, זמנין דפשע ומשהי לה, הלכך ממשכנין אותו על חטאתו:

חייבי עולות ושלמים. אע״ג דעולה מכפרת על עשה ועל לאו הניתק לעשה, הואיל ולאו חובה היא לא חשיב לה כפרה ואתי לשהויי, הלכך ממשכנים אותן. ויש מחייבי עולות שאין ממשכנים אותן, כגון עולת מצורע, לפי שהיא מעכבת טהרתו, לא אתי לשהוייה:

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. היכא דבית דין ממשכנים אותו צריך שיאמר רוצה אני:

וכן אתה אומר בגטי נשים. כל מי שדינו שכופין אותו לגרש, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל מכין אותו עד שיאמר רוצה אני, ונותן הגט והוא כשר:

חייבי ערכין ממשכנין. לשון הרמב"ם פ"ג מהלכות ערכין. חייבי ערכין ודמים כו'.

ממשכנין אותן. עיין פרק דלקמן משנה ג':

חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין. עיין מ"ש ברפ"ג דכריתות. [*ומ"ש הר"ב וחטאת נזיר הואיל וכו'. ואינה מעכבתו מלשתות יין וכו'. נ"ל שהר"ב בכונה מכוונת לא קאמר גם כן ומלהטמא למתים. אע"ג שגם בזה אינו מתעכב וכדמסיק. והרמב"ם בפירושו כתב בזה הלשון לפי שאינה מעכבת אותו מלשתות יין ומליטמא למתים. ע"כ. וכן הוא במימרא דרב פפא בסוגיין. אמנם הר"ב יישב בזה לפי דעתי קושיא גדולה. שהרי יש להקשות אמאי לא קאמר נמי ואשם נזיר טמא כשמגלח. שאין אשמו מעכבו מלמנות נזירות טהרה כחכמים דפ"ג דנזיר דף י"ח ופסק כן הרמב"ם בפ"ו מהלכות נזירות. אלא דדוקא מה שאין מעכבו מלשתות יין אתי לשהויי משא"כ אילו לא הותר בשתיית יין. אע"ג שהותר להטמא למתים. לא אתי לשהויי. וה"נ אשם נזיר טמא. מה שאין מעכבו מלמנות. מש"ה לא אמרינן דאתי לשהויי. ואין נראה להר"ב לומר דחטאת דנקט רב פפא לאו דוקא דה"ה האשם דדכוותיה שאינו מעכב. וכן הרמב"ם עצמו בספי"ד מהלכות מעשה הקרבנות. כתב בזה הלשון חוץ מחטאת נזיר. הואיל ואינו מעכבתו מלשתות יין שמא יאחר אותו. ולפיכך ממשכנין אותו. ע"כ]:

אף על פי שאין מתכפר לו עד שיתרצה. שנאמר לרצונו [*ונאמר ג"כ יקריב דמשמע בע"כ. הא כיצד] כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גמ'. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ח' פ' בתרא דגיטין:

[*עד שיאמר. ולא קתני עד שיתן. דייק מיניה רב ששת דלא סגי בנתינה דדלמא מסר מודעה. ובנתינה בעלמא אין זה בטול. הלכך צריך שיאמר]: