מסכת ערכין - פרק ד - משנה ב

אֲבָל בַּקָּרְבָּנוֹת אֵינוֹ כֵן. הֲרֵי שֶׁאָמַר, קָרְבָּנוֹ שֶׁל מְצֹרָע זֶה עָלָי. אִם הָיָה מְצֹרָע עָנִי, מֵבִיא קָרְבַּן עָנִי. עָשִׁיר, מֵבִיא קָרְבַּן עָשִׁיר. רַבִּי אוֹמֵר, אוֹמֵר אֲנִי אַף בָּעֲרָכִין כֵּן. וְכִי מִפְּנֵי מָה עָנִי שֶׁהֶעֱרִיךְ אֶת הֶעָשִׁיר נוֹתֵן עֵרֶךְ עָנִי, שֶׁאֵין הֶעָשִׁיר חַיָּב כְּלוּם. אֲבָל הֶעָשִׁיר שֶׁאָמַר עֶרְכִּי עָלָי, וְשָׁמַע הֶעָנִי וְאָמַר, מַה שֶּׁאָמַר זֶה עָלָי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. הָיָה עָנִי וְהֶעֱשִׁיר אוֹ עָשִׁיר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֲפִלּוּ עָנִי וְהֶעֱשִׁיר וְחָזַר וְהֶעֱנִי, נוֹתֵן עֵרֶךְ עָשִׁיר:

אומר אני אף בערכין כן. אילו מתרמי אף בערכין דומיא דקרבנות, הוי כקרבנות. דהא דאמרת דערכין אינן כקרבנות. משום דלא דמו אהדדי, דמפני מה עני שהעריך עשיר נותן ערך עני לפי השג יד, לפי שאין העשיר חייב כלום, ולא דמי למצורע. וזה שאמר על העשיר, לא נתכוין אלא לפי מדת שנותיו של עשיר שפחותים או יתרים על שנותיו שלו, הלכך נדון בהשג יד. אבל עשיר שאמר ערכי עלי דהוי חייב ערך שלם, דומיא דמצורע [עשיר] ושמע העני ואמר מה שאמר זה עלי, נותן ערך עשיר:

הכי גרסינן היה עני והעשיר או עשיר והעני משלם ערך עשיר. היה עני והעשיר קודם נתינה, משלם ערך עשיר, אשר תשיג יד הנודר אמר רחמנא, והרי ידו משגת. עשיר והעני נמי תשיג יד הנודר כתיב, והרי היתה משגת בעת שנדר:

רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר. דכתיב (ויקרא כ״ז:ח׳) ואם מך הוא מערכך, עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. ואין הלכה כרבי יהודה:

אם היה מצורע עני מביא קרבן עני. גמ'. ואע"ג דמדירו עשיר. ואם דל הוא אמר רחמנא ולא דל הוא. א"ר יצחק כשהיה מדירו עני. ודלמא עליה דידיה חס רחמנא אמדירו לא דהכתיב הוא אמר רב אדא בר אהבה ואין ידו משגת לרבות את הנודר. אבל מדירו עשיר הכי נמי דמייתי בעשירות א"כ מאי אבל בקרבנות אינו כן [הא בקרבנות נמי אזלת בתר נודר] אאידך מלתא אם היה מצורע עשיר מביא קרבן עשיר. ואע"ג דמדירו עני. דהכתיב הוא [הוא חס רחמנא עליה ולא על מדירו] וכך העתיק הרמב"ם בסוף הלכות מחוסרי כפרה. ופרכינן ולרבי דאמר אף בערכין כן. לא צריך קרא למעוטי דמערכין נפקא לן דמייתי בעשירות. הוא למעוטי מאי. למעוטי מצורע עני ומדירו עשיר. ונ"ל דה"פ. ולר' דאמר אף בערכין כן. כלומר השתא דר' שאמר אף בערכין כן. ולא דרבנן פליגי אדרבי כדפירש"י ותוס' אלא כדכתב הרמב"ם בפירושו שאין מחלוקת בין רבי לחכמים. וכן בחבורו פ"ג מהלכות ערכין העתיק דברי רבי והראב"ד השיגו דחכמים חולקים. והכ"מ הניחו בצ"ע. ולי נראה שע"פ מה שכתבתי אין כאן השגה. ואומר אני. דאף הראב"ד לא אשתמטתיה הך פירושא. אלא דבסוגיא דלקמן אדרבי יהודה אומר עני והעשיר כו' גרסינן. ואלא הוא ל"ל לרבי כדאית ליה ולרבנן כדאית להו. ומהא ודאי משמע דרבנן פליגי אדרבי. ובזה י"ל דהרמב"ם לא גרס לה כלל:

והעשיר. פירש הר"ב קודם נתינה. ונ"ל דר"ל קודם שיערכנו הכהן. דהא קרא דאשר תשיג דילפינן מיניה. יעריכנו כתיב ביה וכן בברייתא לקמן [דף י"ח] גבי דמים דתני שעת נתינה פירש"י היינו שעה שהוא בא לב"ד. ע"כ. ובערכין ביאתו לכהן במקום ביאתו לב"ד בדמים הוא. ועיין בל' הר"ב פרק דלקמן מ"ב:

נותן ערך עשיר. שלוקחין ממנו מה שידו משגת וישאר שאר הערך עליו עד שיעשיר וישלים הערך שעליו. הרמב"ם פ"ב מה"ע:

רבי יהודה אומר אפילו עני והעשיר כו'. כתב הר"ב דכתיב ואם מך הוא מערכך עד שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו. כתבו התוס' קשיא לרבי מאי דרשי רבנן בהוא דהכא [כלומר דהא לעיל דרשינן הוא דואם דל הוא.] ושמא יש דרשה בשום מקום מהוא דהכא ודרשי ליה ע"כ. ולא ידעתי מאי קשיא להו דהא דרשינן ליה בפ"ו מ"ג. כמ"ש שם הר"ב. ובגמרא. אלא מעתה והוא עד. עד שיהא כשר מתחלתו ועד סופו. והא *)[תנן] [במ"ד פ"ג דסנהדרין]. היה קרוב ונתרחק. הרי זה כשר. ר"י אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים ממנה הרי זה קרוב. ומיהו בשאין בנים לבתו מודה ר"י משום דבראייה והגדה תלה רחמנא. כמ"ש שם. [אלא והוא] מבעי ליה לכדתניא ראה סיעה של בני אדם עומדים ועדיו ביניהן ואמר משביעני עליכם אם יודעים אתם לי עדות שתעידוני יכול יהו חייבין. ת"ל והוא עד והרי לא ייחד עידיו יכול אפי' אמר כל מי ת"ל והוא עד. והרי ייחד עידיו: