מסכת ערכין - פרק ג - משנה ה

בַּמּוֹצִיא שֵׁם רָע לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר. כֵּיצַד. אֶחָד שֶׁהוֹצִיא שֵׁם רַע עַל הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּכְּהֻנָּה וְעַל הַקְּטַנָּה שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, נוֹתֵן מֵאָה סֶלַע. נִמְצָא הָאוֹמֵר בְּפִיו יָתֵר מִן הָעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה. שֶׁכֵּן מָצִינוּ, שֶׁלֹּא נֶחְתַּם גְּזַר דִּין עַל אֲבוֹתֵינוּ בַמִּדְבָּר אֶלָּא עַל לָשׁוֹן הָרַע, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יד), וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי:

נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. שהאומר לא מצאתי בתולים נותן מאה, והאונס דמוציא בתולים על ידי מעשה נותן חמשים:

גזר דין. שלא ליכנס לארץ:

זה עשר פעמים. גבי מרגלים כתיב, דמשמע על זה נתחתם גזר דין:

נמצא האומר בפיו יתר מן העושה מעשה. גמ'. ממאי [דמשום לשון הרע בלבד קא יהיב לה] דלמא משום דקא גרים לה קטלא דכתיב (שם) ואם אמת היה הדבר וגו' והוציאו את הנערה וגו'. אמר קרא כי הוציא שם רע. על שם רע שהוציא:

אלא על לשון הרע. והוא מה שנאמר (במדבר י״ג:ל״ב) ויוציאו דבת הארץ. הרמב"ם:

זה עשר פעמים. לשון הר"ב דמשמע על זה נתחתם גז"ד. ולאו משום צרוף דאחריני. רש"י.