מסכת כריתות - פרק ו - משנה ו

הַמַּפְרִישׁ שְׁתֵּי סְלָעִים לְאָשָׁם וְלָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְאָשָׁם, אִם הָיָה אַחַד מֵהֶן יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי יִרְעֶה עַד שֶׁיִּסְתָּאֵב, וְיִמָּכֵר, וְיִפְּלוּ דָמָיו לִנְדָבָה. לָקַח בָּהֶן שְׁנֵי אֵילִים לְחֻלִּין, אֶחָד יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים וְאֶחָד יָפֶה עֲשָׂרָה זוּז, הַיָּפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ. אֶחָד לְאָשָׁם וְאֶחָד לְחֻלִּין, אִם הָיָה שֶׁל אָשָׁם יָפֶה שְׁתֵּי סְלָעִים, יִקְרַב לַאֲשָׁמוֹ, וְהַשֵּׁנִי לִמְעִילָתוֹ, וְיָבִיא עִמָּהּ סֶלַע וְחֻמְשָׁהּ:

המפריש שתי סלעים. שכך הוא דין אשם, דכתיב באשם מעילות (שם ה׳) בערכך כסף שקלים בשקל הקודש לאשם, ותרגום שקלים סלעים. ואשם גזילות ואשם תלוי למדים מאשם מעילות בגזירה שוה, נאמר כאן בערכך, ונאמר להלן בערכך. ואשם שפחה חרופה נמי, הואיל והוא איל, הוי אף הוא בכסף סלעים כשלשה אשמות הללו שהן איל. אבל אשם מצורע ואשם נזיר דבתרווייהו כתיב כבש לאשם, אינן באים בכסף שקלים:

אם היה אחד מהם יפה שתי סלעים. אע״פ שבשעת הפרשה לא היה יפה אלא סלע, אם בשעת כפרה יפה שתים, כשר, דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן, הלכך אותו שהוא יפה עכשיו בשעת כפרה שתי סלעים יקרב לאשמו, ואע״פ שלא קנהו מתחילה אלא בסלע, והשני ירעה, לפי שנקח במעות אשם ולשם אשם, ויפלו דמיו לנדבה, דהכי קיימא לן מותר אשם לנדבה:

לקח בהם שני אלים לחולין. לאכילה, מעל במעות ויצאו לחולין:

יפה עשרה זוזים. כדי שתי סלעים שמעל בהן וחומשן, שהסלע ארבעה זוזים:

היפה שתי סלעים יקרב לאשמו. לשם אותו אשם שהפריש עליו המעות:

והשני למעילתו. מפרש בגמרא, לא שיקריב אותה לאשם, אלא שיתננו לגזבר בשביל שתי סלעים שהוציא לחולין, שנתחייב בהן ובחומשן, שהם בין הקרן והחומש עשרה זוזים. ויביא אשם בשתי סלעים מביתו לקרבן מעילה:

אחד לאשם ואחד לחולין. לקח בשתי סלעים שהפריש שהיו קודש, שני אילים אחד לאשם ואחד לאכילת חולין, ומעל בסלע:

אם היה של אשם יפה שתי סלעים יקרב לאשמו. הראשון, שהרי לשמו נלקח ממעות שנפרשו לו:

והשני. שהוא חולין, יקרב למעילתו לאשם מעילות על שהוציא סלע אחד של קודש לחולין. וכגון דאיהו נמי יפה שתי סלעים, דאין אשם מעילות פחות משתי סלעים כסף:

ויביא עמה סלע וחומשה. קרן שמעל בו וחומשה, שהרי סלע הקודש הוציא לחולין:

אם היה אחד מהן יפה ב' סלעים. כתב הר"ב אע"פ שבשעת הפרשה. לא היה יפה אלא סלע כו'. דבמה שהוא שוה בשעת כפרה אזלינן. שהדחוי מעיקרו אינו דחוי ועדיין לא נראה עד שנעשה שוה שתים. ואע"פ שהשביח מאליו. אדם מתכפר בשבח הקדש [כדאיתא בגמרא] הרמב"ם פ"ד מהלכות פסולי המוקדשין:

ואחד יפה עשרה זוז. שכל חומש האמור בתורה שיהא קרן וחומשו חמשה. ומהיכא נפקא לן כתבתי ברפ"ח דערכין:

והשני למעילתו. כתב הר"ב מפרש בגמרא לא שיקריב אותו לאשם אלא שיתננו לגזבר כו'. ומאי מעילתו גזילו ואע"ג דבסיפא קרי למעילתו איל אשם. רישא דה"ל איל [דזבן] קרן וחומשו. קרי ליה למעילתו גזילו. סיפא דלא הוי איל [דזבן] קרן וחומש. קרי ליה איל מעילתו. גמרא: