מסכת כריתות - פרק ג - משנה ח

וְעוֹד שְׁאָלָן רַבִּי עֲקִיבָא. אֵבָר הַמְדֻלְדָּל בִּבְהֵמָה, מַהוּ. אָמְרוּ לוֹ, לֹא שָׁמַעְנוּ. אֲבָל שָׁמַעְנוּ בְּאֵבָר הַמְדֻלְדָּל בְּאָדָם, שֶׁהוּא טָהוֹר. שֶׁכָּךְ הָיוּ מֻכֵּי שְׁחִין שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹשִׂין, הוֹלֵךְ לוֹ עֶרֶב פֶּסַח אֵצֶל הָרוֹפֵא וְחוֹתְכוֹ עַד שֶׁהוּא מַנִּיחַ בּוֹ כִשְׂעֹרָה, וְתוֹחֲבוֹ בְסִירָה, וְהוּא נִמְשָׁךְ מִמֶּנּוּ, וְהַלָּה עוֹשֶׂה פִסְחוֹ, וְהָרוֹפֵא עוֹשֶׂה פִסְחוֹ. וְרוֹאִין אָנוּ שֶׁהַדְּבָרִים קַל וָחֹמֶר:

אבר המדולדל בבהמה. תלוש רובו ומעורה במקצתו. מהו. שיטמא משום אבר מן החי כאילו נתלש לגמרי. וקיימא לן בהעור והרוטב, דאבר מן החי מטמא כנבילה. ואבר הנתלש מן האדם לגמרי מטמא כמת:

באבר המדולדל באדם. שמעורה קצת, טהור:

מוכי שחין. שאבריהן נופלין:

וחותכה. לא משום טהרה, שקודם לכן נמי טהור. אלא שלא יהא מאוס ברגל באבר המדולדל:

שמניח בו כשערה. ואינו חותכו לגמרי, שלא יטמא את החותכו שנוגע בו בשעת פרישה:

ותוחבו. לאבר:

בסירה. בקוץ המחובר לקרקע:

והוא. החולה:

נמשך. ונתלש האבר מאליו. והחולה אינו טמא לפי שמושך עצמו בכח בבת אחת והאבר נתלש ממנו בכח וליכא נגיעה בשעת פרישה:

שהדברים קל וחומר. ומה אדם שמקבל טומאה מחיים, האבר המדולדל ממנו טהור, בהמה שאינה מקבלת טומאה מחיים אינו דין שיהא האבר המדולדל ממנה טהור:

בסירה. פירש הר"ב בקוץ. וכן פירש"י והוא לשון עברי כקול הסירים (קהלת ז') וכן מבור הסירה כמדרשם ז"ל:

ורואין אנו שהדברים ק"ו. ובפ"ט דחולין משנה ז' ילפינן לה מקרא. דכתיב כי יפול עד שיפול. ולא דטרח קרא למכתב מלתא דאתיא בק"ו. שהרי כתבתי שם דעיקר קרא למיתה עושה נפול. ואבר מדולדל. ממילא משמע: