מסכת כריתות - פרק ג - משנה א

אָמְרוּ לוֹ אָכַלְתָּ חֵלֶב, מֵבִיא חַטָּאת. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְעֵד אוֹמֵר לֹא אָכַל, אִשָּׁה אוֹמֶרֶת אָכַל וְאִשָּׁה אוֹמֶרֶת לֹא אָכַל, מֵבִיא אָשָׁם תָּלוּי. עֵד אוֹמֵר אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, פָּטוּר. שְׁנַיִם אוֹמְרִים אָכַל וְהוּא אוֹמֵר לֹא אָכַלְתִּי, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, אִם הֱבִיאוּהוּ שְׁנַיִם לְמִיתָה חֲמוּרָה, לֹא יְבִיאוּהוּ לְקָרְבָּן הַקַּל. אָמְרוּ לוֹ, מָה אִם יִרְצֶה לוֹמַר מֵזִיד הָיִיתִי:

אמרו לו. אפילו אחד אומר לו אכלת חלב והוא שותק ואינו מכחישו:

מביא חטאת. על פיו:

שנים אומרים לו אכלת חלב. ואפילו מאה. והוא מכחישם ואומר ברי לי שלא אכלתי, אינו מביא קרבן על פיהם, דכתיב (ויקרא ד׳:כ״ג,) או הודע אליו חטאתו, ולא שיודיעוהו אחרים:

רבי מאיר מחייב. ואין הלכה כר׳ מאיר:

אם הביאוהו שנים כו׳ כגון אם העידו עליו שהרג את הנפש:

אם ירצה לומר מזיד הייתי. אם היה רוצה לפטור עצמו בשקר היה יכול לומר מזיד הייתי, ומזיד פטור מקרבן:

אמרו לו. כתב הר"ב אפילו אחד א"ל כו' כדתנן [רפ"י דיבמות] האשה שהלך בעלה למ"ה ובאו וא"ל מת בעלך כו' דקיי"ל דאפילו בחד כו'. גמ'. ועמ"ש רפ"ח דנזיר גם במשנה ד' פ"ז דגיטין. ומ"ש הר"ב והוא שותק ואינו מכחישו. דת"ר או הודע אליו חטאתו. ולא שיודיעוהו אחרים. יכול אפילו אין מכחישן ת"ל או הודע אליו מ"מ. במאי עסקינן אילימא בתרין. תרין ואין מכחישן קרא בעי. אלא לאו בחד וקתני כי אין מכחישן מהימן ש"מ. גמרא. וכתבו התוס' [ד"ה אלא]. אבל אי מכחיש לא מהימן ור"ל על כרחין שאמר איני יודע דאי אמר בהדיא לא אכלתי פשיטא דפטור כדכתיב (דברים י״ט:ט״ו) לא יקום עד אחד באיש דנראה שאין עד א' קם רק לשבועה:

עד אומר אכל ועד אומר לא אכל. כתבו התוס' צריך לומר דמיירי שהעידו שניהם בבת אחת דאי בזה אחר זה. הא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד. הרי כאן שנים כו'. וכמ"ש הר"ב בספ"ו דסוטה:

מביא אשם תלוי. עמ"ש בר"פ דלקמן:

והוא אומר לא אכלתי פטור. וה"ה אם אמר איני יודע כמו שפירשנו. תוס':

שנים אומרים אכל והוא אומר לא אכלתי. בגמרא ריש פ"י דיבמות מייתי לה. וגרס פטור:

רבי מאיר מחייב. וא"ת היאך מחייב. והאמר לא אכלתי ובעל כרחיה לא יביא חטאת. כדאמרינן [ספ"ה דערכין] חייבי חטאות אין ממשכנין אותן. וי"ל דהתם מיירי כשאמר דלא ניחא ליה בכפרה אבל האי ניחא ליה בכפרה אלא שהוא סבר להיות פטור. ממשכנין אותו. תוס' [סוף ד"ה א"ד]:

מה אם ירצה לומר מזיד הייתי. השתא נמי מה שאמר לא אכלתי. כך ר"ל לא אכלתי שוגג אלא מזיד. והכי מתרצינן מלתיה דבהכי היה דעתו. ואע"ג דלא משוי איניש נפשיה רשיעא [כמ"ש הר"ב במשנה ט' פ"ב דיבמות] [היינו] לפסול נפשיה לא מהימן אבל אי אמר מזיד אכלתי חלב מהימן. דאותו מתכוין לטוב שאינו רוצה להביא חולין בעזרה. וא"ת ונשייליה אם היה דעתו לכך. וי"ל דאפילו הדר אמר הכי לא אכלתי שוגג אלא מזיד. כיון שלא אמר כך באותה שעה מחייב ר"מ. והכי איתא בת"כ אומר ר"מ. אם בתחילה אומר מזיד הייתי שומעין לו. אבל אם היה דן עמהם כל היום. שאומר לא אכלתי ולא אמר יותר. ואפילו אומר אח"כ לא אכלתי שוגג אלא מזיד חייב. תוס'. ועספ"ה דטהרות ומ"ש שם: