מסכת כריתות - פרק ב - משנה א

אַרְבָּעָה מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים וְאַרְבָּעָה מְבִיאִין עַל הַזָּדוֹן כִּשְׁגָגָה. אֵלּוּ הֵן מְחֻסְּרֵי כִפּוּרִים. הַזָּב, וְהַזָּבָה, וְהַיּוֹלֶדֶת, וְהַמְצֹרָע. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר, גֵּר, מְחֻסַּר כַּפָּרָה עַד שֶׁיִּזָּרֵק עָלָיו הַדָּם. וְנָזִיר, לְיֵינוֹ וְתִגְלַחְתּוֹ וְטֻמְאָתוֹ:

ארבעה מחוסרי כפרה. שמביאין כפרה ולא על חטא אלא לאכול בקדשים:

והמצורע. והא דלא חשיב נמי והמצורעת כי היכי דחשיב זב וזבה, לפי שזב וזבה עיקר טומאתן חלוקה, שזב מטמא בראיות ואפילו ראה שלש ראיות ביום אחד, טמא ומביא קרבן, וזבה אינה מביאה קרבן עד שתראה בשלשה ימים זה אחר זה, הלכך חשבינהו לתרתי, אבל מצורע ומצורעת אין עיקר טומאתן חלוקה, דשניהם שיעור טומאתן בכגריס:

גר מחוסר כפרה. ותנא קמא סבר, גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים, ואין קרבן מעכבו אלא מלבוא בקהל, הלכך לא חשיב ליה בכלל מחוסרי כפרה:

עד שיזרק עליו הדם. אם הביא קרבן בהמה. ואם עולת העוף הביא, עד שיתמצה דמו על קיר המזבח:

ונזיר ליינו ולתגלחתו. קרבן נזיר מתיר לו לשתות יין ולתגלחת ולהטמא למתים, שאע״פ ששלמו ימי נזרו אינו מותר ביין ובתגלחת ולהטמא למתים עד שיביא קרבן. ות״ק לא חשיב נזיר, דלא תני אלא הנך דלאשתרויי בקדשים, ונזיר דמייתי קרבן, לאשתרויי ביין דחולין הוא:

ארבעה מחוסרי כפרה. מנינא לאפוקי מדראב"י שאומר גר מחוסר כפורים. גמ' רפ"ק ועמ"ש בריש ב"ק:

מחוסרי כפרה. לשון הר"ב שמביאים כפרה וכו' וז"ל רש"י מביאין חטאת כו':

וארבעה מביאין על הזדון כשגגה. מנינא לאפוקי מדר"ש דתניא רש"א שבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. גמ' רפ"ק:

והמצורע. כתב הר"ב והא דלא חשיב נמי והמצורעת וכו' אין עיקר טומאתן חלוקה וכו' דאילו בשאר דברים חלוקים הם כדתנן ספ"ג דסוטה. גמ':

גר מחוסר כפרה. כתב הר"ב ות"ק סבר גר כיון שמל וטבל מותר לאכול בקדשים וכו'. דגר צריך מילה וטבילה וקרבן. מילה דכתיב (יהושע ח') כי מולים היו כל העם היוצאים. א"נ מהכא (יחזקאל ט״ז:ו׳) ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. פירש"י דם פסח ודם מילה. ע"כ. [והרמב"ם בהקדמה לסדר זה. וכן בחבורו ריש פי"ג מהלכות אסורי ביאה כתב. שנאמר בפסח מצרים (שמות י״ב:מ״ח) וכל ערל לא יאכל בו]. טבילה דכתיב (שם כ"ד) ויקח משה חצי הדם ויזרוק על העם. ואין (הרצאה) [הזאה] בלא טבילה [והרמב"ם כתב בחבורו (שם י"ט) וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם]. והרצאת דמים. דכתיב (שם כ"ד) וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות וגו'. גמ':

עד שיזרק עליו הדם. פי' הר"ב אם הביא קרבן בהמה ואם עולת העוף הביא וכו' דת"ר כי יגור אתכם גר וגו'. כאשר תעשו כן יעשה (במדבר ט״ו:י״ד) מה אתם עולה ושלמים. אף הוא עולה ושלמים. שנאמר (שם) ככם כגר [*ואלא מיהת שלמים לאו דוקא. וסגי ליה בעולת בהמה מדאתרבו בסמוך לעוף. לבהמה לא כ"ש] מנין לרבות את העוף. ת"ל (ויקרא א׳:ט׳) אשה ריח ניחוח לה'. איזה דבר שכולו לה' הוי אומר עולת העוף [שאין כהן נהנה ממנו. דבעולת בהמה איכא עורה לכהנים] יכול שאני מרבה אפילו מנחה ת"ל כן. להביא פרידה אחת א"א. שלא מצינו בכל התורה [בחובה. גמרא] והאיכא יולדת דמתייא בן יונה או תור לחטאת משום דאיכא כבש בהדה. גמרא. הלכך מביא שתי פרידות ושתיהן עולות שכולן לה':

ונזיר ליינו כו'. כתב הר"ב ות"ק לא חשיב נזיר. דלא תני אלא הנך דלאישתרויי בקדשים. ורבי אליעזר דקתני נזיר למשרי נפשיה נתני נמי נזיר טמא. כי קא מייתי קרבן למיחל עליה נזירות בטהרה הוא: