מסכת סוטה - פרק ט - משנה יד

בַּפֻּלְמוֹס שֶׁל אַסְפַּסְיָנוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת חֲתָנִים, וְעַל הָאֵרוּס. בַּפֻּלְמוֹס שֶׁל טִיטוּס גָּזְרוּ עַל עַטְרוֹת כַּלּוֹת, וְשֶׁלֹא יְלַמֵּד אָדָם אֶת בְּנוֹ יְוָנִית. בַּפֻּלְמוֹס הָאַחֲרוֹן גָּזְרוּ שֶׁלֹּא תֵצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר, וְרַבּוֹתֵינוּ הִתִּירוּ שֶׁתֵּצֵא הַכַּלָּה בָּאַפִּרְיוֹן בְּתוֹךְ הָעִיר:

בפולמוס של אספסיינוס. חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים:

גזרו על עטרות חתנים. היו עושים לחתנים עטרות מאבן מלח שהוא צלול כעין הבדולח וצובעין אותה בגפרית כעין ציורין שקורין ניי״ל. ואית דמפרשי עטרות של הדס ושל ורד. ושניהם אסורים, ואין מותר אלא עטרות של קנים:

ועל האירוס. עשוי כמין נפה שדפנותיה עגולות ושוטחים על פיה עור דק ומכין עליו במקל דק ומוציא קול צלול. ובלע״ז קורין לו טנבורו:

עטרות כלות. כעין עיר עשויה מזהב:

ושלא ילמד אדם את בנו יונית. פירוש, חכמה יונית. והם רמזים וחידות שהיו ליונים, ולא היו מכירים בהם אלא הרגילים בהם. ובגמרא מפרש טעמא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ״ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה, היו אותן שבפנים משלשלים לאותן שבחוץ בכל יום דינרין בקופה ומעלין להן תמידין, היה שם זקן אחד ולעז להם בחכמה יונית, כל זמן שהם עסוקין בעבודה אין נמסרין בידכם. אותו היום שלשלו להם דינרים בקופה והעלו להם חזיר. באותה שעה אמרו ארור אדם שיגדל חזיר, וארור אדם שילמד לבנו חכמה יונית:

בפולמוס האחרון. הוא חורבן הבית. ושל טיטוס נמי הוה:

באפריון. כמו אהל של מעילין וטליתות מוזהבות:

ורבותינו התירו שתצא כלה באפריון. משום צניעותא. וכן הלכה:

בפולמוס. פירש הר"ב חיל וכן פירש"י. ובאיוב ה' ואל מצנים יקחהו מתורגם ופולמסין במאני זיינא ידבריניה:

עטרות חתנים. פי' הר"ב מאבן מלח כו'. גמ'. ובפ"ק דגיטין דף ז' מייתי לה ופי' התוס' עטרות שעושין כעין כיפה למעלה מראשו. אבל בראשו לא דהא של קנים אמרי' נמי דעושין ואין דרך לשום עטרה של קנים בראש האדם:

עטרות כלות. פירש הר"ב כעין עיר כו'. ועיין מ"ש בשם התוספות ברפ"ו דשבת:

ושלא ילמד אדם את בנו יונית. כתב הר"ב מפרש בגמרא משום מעשה שהיה (כשיצאו) [צ"ל כשצרו] מלכי חשמונאי זה על זה כו' ותימה דהא בפולמוס של טיטוס תנן והוא החריב הבית כמ"ש הר"ב. ואע"פ שזה לא היה בפולמוס האחרון שהוא החורבן. מ"מ הוא שהחריב ותנן בספ"ז אגריפס המלך וכו' ופירש הר"ב מזרעו של הורדוס היה ובימיו נחרב בית שני. ומצאתי בתוספות ספ"ז דב"ק שהקשו כן. דטיטוס היה בשעת החורבן כדאמרי' בהניזקין ומלכי בית חשמונאי קדמו טובא. כדאמרינן בפרק קמא דעבודה זרה. ותירצו די"ל דמעיקרא גזרו ולא קבלו מנייהו. א"נ אי הוה בעי למיקם [בארור] לא היה מקרי עבריין. אבל לבסוף איכא גזירה דרבנן ע"כ. [*ובמנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ס"ד) מסיימי. ומיהו קשה דהא אמרינן [שבועות דף ל"ז] ארור בו קללה בו נדוי]. ומ"ש הר"ב באותה שעה אמרו ארור שיגדל חזיר. גמרא. ותימה דלא תנן לה נמי וי"ל דשנויה היא בהדי איסור גדולין דספ"ז דב"ק [ד' פ"ב] ולא הוצרך לשנותה בכאן. ועי' מ"ש שם בשם התוספות:

ורבותינו. ר"ל רבינו הקדוש המחבר. רמב"ם: