מסכת סוטה - פרק ט - משנה טו

מִשֶּׁמֵּת רַבִּי מֵאִיר, בָּטְלוּ מוֹשְׁלֵי מְשָׁלִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן עַזַּאי, בָּטְלוּ הַשַּׁקְדָּנִים. מִשֶּׁמֵּת בֶּן זוֹמָא, בָּטְלוּ הַדַּרְשָׁנִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, פָּסְקָה טוֹבָה מִן הָעוֹלָם. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בָּא גוֹבַי וְרַבּוּ צָרוֹת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, פָּסַק הָעשֶׁר מִן הַחֲכָמִים. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי עֲקִיבָא, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא, בָּטְלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יוֹסֵי קַטְנוּתָא, פָּסְקוּ חֲסִידִים. וְלָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ קַטְנוּתָא, שֶׁהָיָה קַטְנוּתָן שֶׁל חֲסִידִים. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, בָּטַל זִיו הַחָכְמָה. מִשֶּׁמֵּת רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַזָּקֵן, בָּטַל כְּבוֹד הַתּוֹרָה וּמֵתָה טָהֳרָה וּפְרִישׁוּת. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן פָּאבִי, בָּטַל זִיו הַכְּהֻנָּה. מִשֶּׁמֵּת רַבִּי, בָּטְלָה עֲנָוָה וְיִרְאַת חֵטְא. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בּוֹשׁוּ חֲבֵרִים וּבְנֵי חוֹרִין, וְחָפוּ רֹאשָׁם, וְנִדַּלְדְּלוּ אַנְשֵׁי מַעֲשֶׂה, וְגָבְרוּ בַעֲלֵי זְרוֹעַ וּבַעֲלֵי לָשׁוֹן, וְאֵין דּוֹרֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ, וְאֵין שׁוֹאֵל, עַל מִי לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַגָּדוֹל אוֹמֵר, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שָׁרוּ חַכִּימַיָּא לְמֶהֱוֵי כְסָפְרַיָּא, וְסָפְרַיָּא כְּחַזָּנָא, וְחַזָּנָא כְּעַמָּא דְאַרְעָא, וְעַמָּא דְאַרְעָא אָזְלָא וְדַלְדְּלָה, וְאֵין מְבַקֵּשׁ, עַל מִי יֵשׁ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. בְּעִקְּבוֹת מְשִׁיחָא חֻצְפָּא יִסְגֵּא, וְיֹקֶר יַאֲמִיר, הַגֶּפֶן תִּתֵּן פִּרְיָהּ וְהַיַּיִן בְּיֹקֶר, וְהַמַּלְכוּת תֵּהָפֵךְ לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכֵחָה, בֵּית וַעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֶחֱרַב, וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנָּנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת. נְעָרִים פְּנֵי זְקֵנִים יַלְבִּינוּ, זְקֵנִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי קְטַנִּים. (מיכה ז) בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ, אֹיְבֵי אִישׁ אַנְשֵׁי בֵיתוֹ. פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן אֵינוֹ מִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו. וְעַל מִי יֵשׁ לָנוּ לְהִשָּׁעֵן, עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמָיִם. רַבִּי פִנְחָס בֶּן יָאִיר אוֹמֵר, זְרִיזוּת מְבִיאָה לִידֵי נְקִיּוּת, וּנְקִיּוּת מְבִיאָה לִידֵי טָהֳרָה, וְטָהֳרָה מְבִיאָה לִידֵי פְרִישׁוּת, וּפְרִישׁוּת מְבִיאָה לִידֵי קְדֻשָּׁה, וּקְדֻשָּׁה מְבִיאָה לִידֵי עֲנָוָה, וַעֲנָוָה מְבִיאָה לִידֵי יִרְאַת חֵטְא, וְיִרְאַת חֵטְא מְבִיאָה לִידֵי חֲסִידוּת, וַחֲסִידוּת מְבִיאָה לִידֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבִיאָה לִידֵי תְחִיַּת הַמֵּתִים, וּתְחִיַּת הַמֵּתִים בָּא עַל יְדֵי אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב, אָמֵן:

בטלו מושלי משלים. כגון ממשלות שועלים, דאמרינן בסנהדרין [לח:] כי הוי דריש רבי מאיר בפרקא הוה דריש תלתא שמעתתא ותלתא אגדתא ותלתא מתלי:

השקדנים. שוקדים על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמרינן ביבמות [סג:] דאמר בן עזאי מה אעשה ונפשי חשקה בתורה:

הדרשנים. שהיה בקי במדרש טעמי מקראות, כדאמר [ברכות יב.] ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא:

בטל כבוד תורה. שהיה נותן לב לדרוש על כל קוץ וקוץ [מנחות כח.]. וזהו כבוד תורה גדול, שאין בה דבר לבטלה:

בטלו אנשי מעשה. שעושים מעשים מופלאים כדאמרינן בתעניות [כה.] יאמר לחומץ וידליק ולעזים להביא זאבים בקרניהם:

קטנותם של חסידים. שהיו החסידים הולכים ומתקטנין והוא היה מקטניהן וסופן:

משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה. שעד שמת הוא היה בריאות בעולם והיו לומדים תורה מעומד [מגילה כא] ומשמת באת תשות כח לעולם והתחילו ללמוד מיושב. וזהו בטל כבוד תורה:

משמת רבי בטלה ענוה. תלמידיו של רבי הוסיפו וכתבו זה במשנה:

מושלי משלים. לשון הר"ב כגון ממשלות שועלים וכו'. וז"ל רש"י מושלי משלות לתת (אות) אמלתא וטעם לחכמה ליכנס בה בשערי בינה כגון ממשלות שועלים כו' ע"כ. וללשון זה ניחא לישנא דכגון. וכן ממשלות ומ"ם ראשונה במקום מן:

השקדנים לשון הר"ב שוקדים על דלתות בית המדרש כו'. וכן לשון רש"י. ולשון הכתוב (משלי ח) הוא לשקוד על דלתותי יום יום ומפרש בשרשי [ר' דוד] קמחי. ענין המהירות וההשתדלות וההתמדה על הדבר:

משמת ראב"ע פסק העושר כו'. כדאמרינן תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא. רש"י:

שהיה קטנותן של חסידים. פירש הר"ב מקטניהן וסופן וכן פירש רש"י. ולבי מהסס שא"כ כינוי השם שלא לכבודו. והרמב"ם כתב ופירוש קטנותם של חסידים בכללם ושרשם לפי ששורש הדבר התחלתו קטן עכ"ל. ובירושלמי מצאתי בנוסח המשנה שהיה תמציתן של חסידים וכן עוד שם בברייתא:

זיו החכמה. כתב רש"י זה לא ידענא מאי היא ע"כ. ואנא לא ידענא אמאי לא מפרש כעין שמפרש לזיו הכהונה דלקמן:

בטל כבוד התורה. כתב הר"ב שעד שמת כו' והיו לומדים תורה מעומד. עיין מ"ש במשנה ד' פרק קמא דאבות:

ומתה טהרה ופרישות. לא ידענא אמאי נקט לשון משונה ולא קאמר ובטלה:

זיו הכהונה. לשון רש"י שהיה חכם ועשיר. וכהנים רבים אוכלים על שלחנו ע"כ. ונ"ל שז"ש חכם צ"ל א) כהן. שכן היה כהן כדתנן במסכת פרה פרק ג' משנה ה' ועוד אמרו בסוף פרק ד' דפסחים [ד' נ"ז] שצווחה עזרה שאו שערים ויכנס רבי ישמעאל בן פאבי תלמידו של פנחס וישמש בכהונה גדולה:

רבי פנחס בן יאיר כו'. בנוסחא אחרינא שהיא ברייתא. ולכך לא פירשוה הרמב"ם והר"ב. אבל בנוסח בבלי וירושלמי היא במשנה עד רבי פנחס בן יאיר תניין. וכן גי' רש"י:

חברים. ר"ל תלמידי חכמים. וכבר כתבתי בשם הרמב"ם בפ"ב דדמאי משנה ג' שנקראו כן על שם שחברתם חברה נאמנת ע"ש:

ובני חורין. לשון רש"י מיוחסים:

חפו ראשם. שגברה יד עזי פנים ממזרים שהם עשירים. ואלו עניים:

ונדלדלו אנשי מעשה. אין חש להם:

ואין דורש. לישראל:

ואין מבקש עליהם רחמים. עכ"ל רש"י:

ואין שואל. בשלום חברו. כן נ"ל:

רבי אליעזר הגדול. הוא רבי אליעזר בן הורקנוס תלמיד ריב"ז כנזכר בפרקי אבות [פ"ב מ"ח]:

שרו חכימיא. לשון רש"י. התחילו החכמים:

ספריא. מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים. ע"כ:

כחזנא. עיין פירושו ריש פ"ז דיומא:

כעמא דארעא. כעמי הארץ ב) כעממים בגוים. רש"י:

ואין שואל ואין מבקש. הכי גרסינן במשנה בגמרא דבבלי וירושלמי. ולא קשיא דלא אמר ואין דורש. כיון דתרי תנאי נינהו. ולישנא דמר הכין. ודמר הכין:

בעקבות משיחא. בסוף הגלות לפני ביאת המשיח. רש"י:

ויוקר יאמיר. וכן הגירסא בבבלי וירושלמי. ורש"י לא פירש כלום ואולי גירסתו כגירסת בעל עין יעקב דגריס ויוקר יהא. וכן מצאנו במדרש רבה שיר השירים בפסוק התאנה חנטה. ויוקר הוה. ובפרק חלק (סנהדרין דף צ"ז) גרסינן והיוקר יעוות ופירש"י היוקר יעוות. שלא יכבדו זה את זה. יקר כבוד. ל"א היקר יעוות מכובד שבהן יהא עותן ורמאי. מ"ר ע"כ. והר"ר נתן פלאצקע"ר אמר כי יאמיר מענין גבהות כמו שפירש הר"ב על אמרכל במשנה ב' פ"ה דשקלים. וכיוצא בזה פירש הרד"ק בראש אמיר דישעיה י"ז שהוא הסעיף העליון ויהיה ענינו בכאן שהיוקר יגדל עד למעלה כאדם האומר יש יקרות שאין למעלה הימנו. עוד יש לפרש מלשון את ה' האמרת היום (דברים כ״ו:י״ז) שפירש"י מל' אהבה ויוקר כפירוש ראשון שכתב רש"י בפרק חלק. שענינו כבוד. והמכוון שהכבוד יהיה נאהב מאד לרדף אחריו. והרי זה דוגמת וחוצפא יסגא ומענינו:

והיין ביוקר. שהכל עוסקין במשתאות. רש"י:

ואין תוכחה. אין לך אדם שיכול להוכיח שכולם נכשלים בחטאות וכשמוכיחין א"ל אתה כמוני. רש"י:

בית ועד. של חכמים יהיו לבית זנות. שכלו החכמים ואין לומד תורה ויהא חרב מאין איש ובעלי זימה מתגודדים שם מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם. רש"י:

רבי פנחס בן יאיר כו'. ליתא בבבלי ולא בירושלמי בנוסח המשנה. ולא בגמ' דהכא. אבל בלשון אחרת שנויה בברייתא דספ"ק דע"ז דף כ' בבבלי. ובירושלמי פ"ג דשקלים מסכים לנוסחאתינו אלא דל"ג פרישות ובעל יפה מראה יהיב טעמא משום דכולהו מייתי להו מקרא [כדאיתא התם בירושלמי] ודטהרה מביאה לידי פרישות. ושפרישות מביאה לידי קדושה לית ליה קרא. ע"כ. ולי נראה דהירושלמי ס"ל דאין בין טהרה לפרישות דהיינו מטהר עצמו היינו פורש עצמו מדבר המותר. ובירושלמי פ"ק דשבת איתא נמי בגירסא אחרת קצת. אבל בעל יפה מראה תקנה כגי' דשקלים:

זריזות מביאה לידי נקיות. פירוש זריזות שהוא זהיר ומהיר במצות. כד"א זריזין מקדימין למצות. וזהו פירוש הר"ן במסכת ע"ז. וכן בכללו שהוא זריז להשמר עצמו שלא תבא עבירה לידו. וזהו פירש"י. ופירוש נקיות נקי באין חטא:

ונקיות מביאה לידי טהרה. פירש"י צח ומלובן ועדיף מנקי ע"כ. ואי הכי נוכל לעשות כמה חלוקות בבחינת הנקייה. וכן בכולן. ונראה לי כפירוש שכתב בעל יפה מראה בשם נ"י כלומר טהרת הלב כשימנע עצמו מעבירות יגרום לו שאפילו במחשבתו לא יחטא ומה שהקשה עליו בעל יפה מראה דקרא דמייתי בירושלמי. וכפר עליה הכהן וטהר (ויקרא י״ב:ח׳). לא רמיזא ביה טהרת המחשבה. נ"ל דאי משום הא לא איריא דהא בטהרה מביאה לידי קדושה דמייתי מדכתיב (שם ט"ז) וטהרו וקדשו הוצרך הוא עצמו לפרש שאינו אלא דוגמא בעלמא וה"נ נימא דכותה וי"מ פירש דטהרה דהכא היינו אוכל חוליו בטהרה:

וטהרה מביאה לידי פרישות. אף מדבר המותר פורש להחמיר על עצמו. רש"י:

ופרישות מביאה לידי קדושה. פי' י"מ שהוא פרישות טפי להתקדש אפי' מהצריך לגופו כגון נזירות היין ותעניות וסגופים. ע"כ. ויהיה פירוש קדש עצמך במותר לך שארז"ל [יבמות כ. סנהדרין נג.]. כלומר במותר וצריך לך:

וקדושה מביאה לידי ענוה. פירש י"מ בשם הר"ן מתוך שהוא מבזה עניני העולם בא לידי ענוה:

וענוה מביאה לידי יראת חטא. כתב י"מ הר"ן פירש שהוא ירא ממנו כירא מן האויב. ולא הונח בזה. דמאי רבותא דיראת חטא בתר פרישות וטהרה וקדושה. וי"ל דיראת חטא היינו שמצד החטא בעצמו מתירא. ולא מיראת הפורענות אלא מאהבת המקום או מפני מוראו ואין זה מורא פורענות אלא שמוראו וגדלו ואימתו מוטלת עליו. א"נ ר"ל שמדקדק מאד פן יכשל בחטא אפי' בשוגג ע"כ. ועיין מ"ש במשנה ח' פ"ב דאבות:

ויראת חטא מביאה לידי חסידות. כתב י"מ הר"ן פירש שכל מעשיו לשם שמים. ולי נראה לפרש דהיינו ויתורו עם חביריו לפנים משורת הדין במשאו ומתנו. ע"כ. *) (וכהר"ן) בפירוש הר"ב משנה ח' פ"ב דאבות. ובמשנה ג' פרק ט"ז דשבת כתבתי דויתור החסיד משלו במקום שיש נדנוד עבירה הוא. ומפירש"י העתקתיו:

וחסידות מביאה לידי רוח הקודש. פירש רש"י להשרות עליו שכינה. ע"כ:

ורוח הקדש מביאה לידי תחיית המתים. בירושלמי דכתיב (יחזקאל ל"ו) ונתתי רוחי בכם וחייתם שבתחלה יתן בהם רוח הקדש. וע"י זה יחיו. וכן פי' נמוקי יוסף ונתתי רוחי בכם. שרוח הקדש נדבקת בהם. ואע"ג דפשוטו נתינת הרוח בגופם כדי שיחיו. כדכתיב התם (יחזקאל ל"ח) מארבע רוחות בואי הרוח ופחי בהרוגים האלה ויחיו. אפשר דמדכתיב הכא רוחי ולא קאמר רוח כדכתיב לעיל מיניה ונתתי בכם רוח וחייתם משמע הרוח המיוחד להם. דהיינו רוח הקדש. לשון י"מ:

תחיית המתים בא ע"י אליהו ז"ל. ובירושלמי תחיית המתים מביאה לידי אליהו. ומייתי מדכתיב (מלאכי ג׳:כ״ג) הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בא יום ה' הגדול והנורא. ופי' הר"ן וכיון דבשביל אותו יום אתי אליהו. נמצא שתחיית המתים גורמת לאליהו שיבא:

סליק מסכת סוטה