מסכת סוטה - פרק ט - משנה ט

מִשֶּׁרַבּוּ הָרַצְחָנִים, בָּטְלָה עֶגְלָה עֲרוּפָה, מִשֶּׁבָּא אֶלִיעֶזֶר בֶּן דִּינַאי, וּתְחִינָה בֶּן פְּרִישָׁה הָיָה נִקְרָא, חָזְרוּ לִקְרוֹתוֹ בֶּן הָרַצְחָן. מִשֶּׁרַבּוּ הַמְנָאֲפִים, פָּסְקוּ הַמַּיִם הַמָּרִים, וְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי הִפְסִיקָן, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע ד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם וְגוֹ'. מִשֶּׁמֵּת יוֹסֵי בֶן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵדָה וְיוֹסֵי בֶן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם, בָּטְלוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מיכה ז) אֵין אֶשְׁכּוֹל לֶאֱכֹל בִּכּוּרָה אִוְּתָה נַפְשִׁי:

בטלה עגלה ערופה. לפי שמכירין היו בהם מי רגיל להרוג:

בטלו האשכולות. איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי:

משרבו הרוצחנין בטלה עגלה ערופה. פירש הר"ב לפי שמכירין כו' כדת"ר [לעיל] לא נודע מי הכהו הא נודע מי הכהו אפי' א' בסוף העולם [הכיר בו] לא היו עורפין:

משבא אלעזר בן דינאי. ורצחן מפורסם היה כדאמרי' בעלמא בפ"ב דכתובות דף כ"ז אדתנן ע"י נפשות אסורה כגון אשתו של בן דינאי ופירש שם רש"י רוצח היה ואלעזר שמו כדאמר בפרק עגלה ערופה:

ותחינה בן פרישה. בן פרישה היה נקרא. ה"ג בס"א. אבל בן דינאי לא הוצרכו להחזיר ולשנות שמו כי זה [השם] בן דינאי נאה לו כי ראוי לדונו. א"נ לשון איש ריב ומדון. וכהר"ר זנוויל כ"ץ אמר לקיים גירסת הספר ולהגיה ותחלה במקום ותחינה ואין נ"ל שהרי תחלה בן דינאי היה נקרא ואם גם זה השם נשתנה הוה ליה לתנא לומר כן שנשתנה בשתי אלו השמות. ועוד למה נשתנה פעמיים:

בן הרצחן. ירושלמי בריה קטילה:

שנאמר לא אפקוד וגו'. ולא מייתי קרא דונקה האיש דכתב הר"ב במשנה ב' פ"ק וילפינן מיניה לכל עון דזנות שבאיש כדאיתא לעיל ריש פ"ד דבהאי קרא טפי טובא קמ"ל. והכי איתא בגמ' ת"ר ונקה האיש מעון. בזמן שהאיש מנוקה מעון המים בודקין את אשתו אין האיש מנוקה מעון אין המים בודקין את אשתו. ואומר לא אפקוד וגו' מאי ואומר. וכי תימא עון דידיה אין. דבניה ודבנתיה לא. ת"ש לא אפקוד וגו'. וכי תימא עון א"א אין. עון דפנויה לא. ת"ש כי הם עם הזונות יפרדו *) (הושע ד׳:י״ד). [*ועמ"ש סוף משנה י"ב] ועמ"ש במשנה ה' פ"ג:

בטלו האשכלות. פי' הר"ב איש שהכל בו. כלומר תורתם אמת מבלי דופי ושכחה ומחלוקת. רש"י בגמ'. ובמשנה כתב עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכות קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה [טז:] והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה. ע"כ. והרמב"ם פי' אשכלות כינוי על אדם הכולל המדות המעלות והחכמות לפי מיניהם והוא מה שאמרו אשכלות איש שהכל בו:

שנאמר אין אשכול וגו'. לראיה שאשכול נאמר לכנוי בן אדם החשוב בעיני אלהים יתברך: