מסכת סוטה - פרק ח - משנה א

מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, בְּשָׁעָה שֶׁמְּדַבֵּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הָיָה מְדַבֵּר, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כ) וְהָיָה כְּקָרָבְכֶם אֶל הַמִּלְחָמָה וְנִגַּשׁ הַכֹּהֵן, זֶה כֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה, וְדִבֶּר אֶל הָעָם, בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְאָמַר אֲלֵיהֶם (שם) שְׁמַע יִשְׂרָאֵל אַתֶּם קְרֵבִים הַיּוֹם לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֵיכֶם, וְלֹא עַל אֲחֵיכֶם, לֹא יְהוּדָה עַל שִׁמְעוֹן, וְלֹא שִׁמְעוֹן עַל בִּנְיָמִין, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם יְרַחֲמוּ עֲלֵיכֶם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר (דה"ב כח) וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכָל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלּוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכָל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן. עַל אוֹיְבֵיכֶם אַתֶּם הוֹלְכִים, שֶׁאִם תִּפְּלוּ בְיָדָם אֵין מְרַחֲמִין עֲלֵיכֶם. אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְגוֹ' (דברים כ). אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם, מִפְּנֵי צָהֳלַת סוּסִים וְצִחְצוּחַ חֲרָבוֹת. אַל תִּירְאוּ, מִפְּנֵי הֲגָפַת תְּרִיסִין וְשִׁפְעַת הַקַּלְגַּסִּין. אַל תַּחְפְּזוּ, מִקּוֹל קְרָנוֹת. אַל תַּעַרְצוּ, מִפְּנֵי קוֹל צְוָחוֹת. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, הֵן בָּאִין בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל בָּשָׂר וָדָם, וְאַתֶּם בָּאִים בְּנִצְחוֹנוֹ שֶׁל מָקוֹם. פְּלִשְׁתִּים בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל גָּלְיָת, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. בְּנֵי עַמּוֹן בָּאוּ בְנִצְחוֹנוֹ שֶׁל שׁוֹבַךְ, מֶה הָיָה סוֹפוֹ, לְסוֹף נָפַל בַּחֶרֶב וְנָפְלוּ עִמּוֹ. וְאַתֶּם אִי אַתֶּם כֵּן. כִּי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם לְהִלָּחֵם לָכֶם וְגוֹ', זֶה מַחֲנֵה הָאָרוֹן:

משוח מלחמה. ודבר אל העם בלשון הקודש. נאמר כאן (דברים כ׳:ב׳) ודבר אל העם, ונאמר להלן (שמות י״ט:י״ט) משה ידבר, מה להלן בלשון הקודש אף כאן בלשון הקודש:

לכל כושל. כל הכושלים שאינן יכולין ללכת ברגליהן:

הגפת תריסין. הכאת המגינים זו בזו להשמיע קול ולאיים:

הקלגסין. מקלות שראשיהן עקומים ומכין בהם על גבי אבנים והם מנתזים על האויבים:

שובך. שר צבא הדרעזר בשמואל (ב׳ י ט״ז):

משוח מלחמה כו'. כתבו התוס' תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה. והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחר כולן. וי"ל דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה. אבל הכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה. משום דזוטרי מיליה ופסיק ושרי להו. ע"כ. כלומר שאין בהם אלא פירוש הפסוק בלבד. אבל בפרשת עגלה ערופה יש דינין מלבד פירוש הפסוק כמו נמצא טמון וכו'. ועוד ראויה להקדימה שכן היא קודמת בתורה. וכתבו עוד התוספות וא"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה. [וי"ל] דלא שייך למימר פ' משוח מלחמה. שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה. ע"כ:

בשעה שמדבר אל העם. האי דלא תני הכא נמי כיצד כדקתני פרק דלעיל מקרא בכורים כיצד. משום דהתם סליק מיניה דקתני לעיל מיניה ואלו נאמרים בלשון הקודש. תוס':

ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה. מפרש בגמ' דומיא דשוטרים דכתיב (שם כ') ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה ויש ממונה על גביו. אף כהן בממונה ויש ממונה על גביו. אבל כהן גדול אע"פ שהמלך ממונה על גביו. מיהו בעבודה ליכא. ואימא סגן. סגן לאו ממונה הוא. שכל עוד שלא אירע פסול בכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום. וא"ת אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע כו' בריש פ"ג דיומא מפרש הר"ב שהוא הסגן. כבר כתבו התוס' ודאי ממונה הוא לדברים שמינוהו אחיו הכהנים אבל מן התורה אין לו שום מינוי יותר על אחיו הכהנים. ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגזבר שגידלוהו אחיו הכהנים:

ודבר אל העם בלשון הקדש. כתב הר"ב נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר. גמ'. ועמ"ש בפרק דלעיל משנה ג'. וכתבו התוס' ירושלמי הרי ק"ש הרי כתיב בה (שם ו') ודברת בם. והיא נאמרת בכל לשון. א"ר חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה. ונגשו הכהנים בני לוי (שם כ"א). מה להלן בלשון הקדש. אף כאן בלשון הקדש. ואיכא דיליף הגשה הגשה. מונגש משה אל הערפל (שמות כ'):

לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. כשאמר יהודה על שמעון. היינו נמי שמעון על יהודה. שאין גבורת המלחמה ונצחונה תלוי במתחיל ולפיכך אמר תו ולא שמעון על בנימין. ועיין כיוצא בזה במשנה ו' פ"ק דקדושין. ועוד נ"ל דיהודה ובנימין היו לאחדים עם מלכות בית דוד. ושמעון שהוא ממלכות עשרת השבטים גבולו בתוך ערי יהודה כמפורש בספר יהושע. ולפיכך כשיהודה הולך ללחום עם מלכות י' שבטים מסתמא ילחום בשבט הקרוב אליו והוא שמעון. ומפני כן יהלוך שמעון ויתגרה מלחמה עם בנימין שנתחבר עם יהודה:

וצחצוח חרבות. הוא מריטת כלי מלחמה. כגון הסייף והרמחים. הרמב"ם. והוא מלשון נחשת ממורט (מלכים א ז׳:מ״ה) ענין זך ולוטש:

ושפעת. לשון רבוי. כמו ושפעת מים תכסך. (איוב כ"ב י"א). ערוך: