מסכת סוטה - פרק ד - משנה ד

אֵשֶׁת כֹּהֵן שׁוֹתָה וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. אֵשֶׁת סָרִיס שׁוֹתָה. עַל יְדֵי כָל עֲרָיוֹת מְקַנִּין, חוּץ מִן הַקָּטָן, וּמִמִּי שֶׁאֵינוֹ אִישׁ:

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. אם נמצאת נקיה. דמהו דתימא הואיל ואשת כהן שנאנסה אסורה לבעלה, ניחוש לה שמא נאנסה ולכך לא בדקוה המים, קמ״ל:

אשת סריס שותה. דלא תימא מבלעדי אישך אמר רחמנא, והאי לאו בר הכי הוא, קמ״ל:

על ידי כל העריות מקנאים. אם קינא לה מאביה או מאחיה ומאחד מבל עריות, ונסתרה, הוי קינוי ונאסרת עליו ושותה. דלא תימא נטמאה נטמאה ב׳ פעמים, אחד לבעל ואחד לבועל, היכא דמתסרא עליה בהאי זנות, לאפוקי הא דאסירא עליה וקיימא אימא לא קא משמע לן:

חוץ מן הקטן. פחות מבן ט׳ שנים ויום אחד, שאין ביאתו ביאה, כך פירש רמב״ם. ולי נראה קטן פחות מבן י״ג שנה ויום א׳ ולא הביא סימנים, דכתיב (במדבר ה׳:י״ג) ושכב איש אותה, איש ולא קטן:

וממי שאינו איש. למעוטי בהמה:

אשת כהן שותה ומותרת לבעלה. כתב הר"ב מהו דתימא הואיל ונאנסה אסורה כו' קמ"ל. וקשיא דאשת כהן ששתתה מותרת מיבעי ליה. ובגמ' אשת כהן שותה פשיטא מהו דתימא והיא לא נתפסה אסורה הא נתפסה מותרת והיא אשת ישראל אבל אשת כהן דאפי' כי נתפסה אסורה אימא לא תשתה. קמ"ל. וכתבו התוס' דוהיא לא נתפסה אצטריך לאשת כהן שנאנסה שתהא אסורה. וכמ"ש במשנה ט' פרק ב' דכתובות. ומש"ה לא ממעטינן אשת כהן משתיה מוהיא דהא אצטריך לדרשא עצמה דנאנסה תהא אסורה. ע"כ. והדר אמרינן בגמ' ומותרת לבעלה פשיטא (מ"ד) כו' ובמתנוונה דרך אברים שלא דרך בטן וירך אימא דנאנסה כו':

אשת סריס שותה. כתב הר"ב דלא תימא מבלעדי אישך וכו'. קמ"ל דלא. ומבלעדי אישך לקדמה שכיבת הבעל לבועל כמ"ש בריש פרקין. תוס':

אשת סריס. לשון הרמב"ם בפ"ב מה"ס. אשת סריס חמה או סריס אדם המותרות לבעליהן. ודסריס חמה מותר תנן בסוף פרק ח' דיבמות. וסריס אדם פירש הכ"מ כששתה כוס של עקרין שמותרת לו. וקרו ליה סריס אדם לפי שעל ידי אדם בא לו. ע"כ. והא דבסוף פרק ח' דיבמות תנן סריס חמה וכו' מאכילה בתרומה ולא תנן סריס אדם ובכגון ששתה כוס עקרין. משום דעיקר סריס אדם הוא פצוע דכה וכרות שפכה להכי לא מצי למתני וזו היא דעת רש"י שגם סריס דהכא מוקי ליה בשל חמה דוקא משום דס"ל דכגון זה אינו נקרא סריס כלל:

על ידי כל עריות מקנאים. כתב הר"ב דלא תימא כו' לאפוקי הא דאסירא עליה כו' קמ"ל. וכתבו התוספות תימה הא שמעינן לה מאלמנה לכהן גדול דאסורה וקיימא לבעל ואפ"ה איצטריך קרא דכי תשטה אשתו למעוטי הא לאו הכי שותה ע"כ:

חוץ מן הקטן. כתב הר"ב פחות מבן תשע כו' כך פי' הרמב"ם ופי' הכ"מ בפ"א מה"ס דמשמע להרמב"ם דלא ממעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה. אבל בן תשע ויום א' כיון שביאתו ביאה איש מיקרי לגבי שכיבה עכ"ל. ובזה מסולק מה שהשיב עליו הר"ב:

וממי שאינו איש. פירש הר"ב למעוטי בהמה. שאין זנות לבהמה [כדתנן במשנה ג' פ"ו דתמורה] אתנן כלב מותר. גמרא: