מסכת סוטה - פרק ד - משנה ב

וְאֵלּוּ לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה. הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אָנִי, וְשֶׁבָּאוּ לָהּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה. אָמַר בַּעְלָהּ אֵינִי מַשְׁקָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ, נוֹטֶלֶת כְּתֻבָּתָהּ וְלֹא שׁוֹתָה. מֵתוּ בַעֲלֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא שָׁתוּ, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה וְלֹא שׁוֹתוֹת. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, לֹא שׁוֹתוֹת וְלֹא נוֹטְלוֹת כְּתֻבָּה:

אמר בעלה איני משקה ושבעלה בא עליה בדרד. שהוא גורם לה שלא תשתה, נוטלת כתובתה:

מתו בעליהן. של כל סוטות הראויות לשתות, ולא הספיקו להשקותן עד שמתו:

ב״ש אומרים נוטלות כתובה. דשטר העומד לגבות כגבוי דמי:

ולא שותות. דכתיב (שם) והביא האיש את אשתו:

וב״ה אומרים לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות אין נוטלות כתובתן, דשטר העומד לגבות לאו כגבוי דמי:

ושבאו לה עדים. וה"נ במשנה ו' פ"ג אבל במשנה ג' דפ"ק ל"ג לה:

[*אמר בעלה איני משקה. ולא כן הלשון בפרק דלעיל משנה ו' ובפרק קמא משנה ג' אלא ושבעלה אינו רוצה להשקותה. ובירושלמי דפרקין גרס בסדר המשנה לתרוייהו ואמר בעלה איני משקה ושבעלה אינו רוצה להשקותה ונ"ל דאיזו תלמיד הגיה בגירסת הירושלמי דהיה גורס ג"כ כמו גירסתינו דגרס ואמר בעלה וכו'. והגיה ושבעלה כו' וכלומר שצ"ל כלשונות השתים דבפרק דלעיל ודפרק קמא ואח"כ הכניסוהו הסופרים המעתיקים. וכן המדפיסים בפנים שהבינו שהגהה היא על שזה חסר ולא הבינו שהגהה היא על הלשון שצ"ל כסגנון דלעיל ולא דלגרוס לתרוייהו]:

בית שמאי אומרים נוטלות כתובה. פירש הר"ב דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. ולא דמי למתני' ג' פ"ד דיבמות דהתם ספק נשואה והוי ספק אי עומד לגבות כלל מה שאין כן הכא. דכשמת הבעל ודאי עומד לגבות. אלא מטעם אחר נבוא להפסידה הוי היא כגבתה ומוחזקת. גמ' דהתם דף ל"ח:

ובית הלל אומרים כו' ולא נוטלות כתובתן. ולא שייך לומר העמד אשה על חזקתה כמו בפ"ק דכתובות מ"ו ח' ואימור לא זנתה שהרי רגלים לדבר שקנא לה ונסתרה והכתוב הוציאה מאותה חזקה ועשאה ספק. תוס'. [*והר"ב שכתב וז"ל ובה"א לא שותות ולא נוטלות כתובתן. כלומר מתוך שלא שותות וכו' לא דק דלמאי הוצרך לפרש מתוך כו' דמכיון שהיא בספק אם זנתה הוי ככל ספיקא דממונא דהיכא דקאי תיקום ואין להוציא מהמוחזק אלא אטעייה להר"ב דהתוס' כתבו כן מפרק החולץ דהתם מפרש מתוך כו' אבל לא השגיח הר"ב שהתוספות העתיקו ללשון המשנה ובה"א או שותות או לא נוטלות כתובתן ואהא פרכינן התם או שותות והביא האיש את אשתו אל הכהן אמר רחמנא וליכא אלא מתוך וכו'. וכן הוא הסוגיא בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ"א) אבל הר"ב עצמו העתיק כאן כמו שהיא הגי' לפנינו לא שותות ולא נוטלות כו' ואין כאן פירכא ולא שנויא. וכבר תמהו התוס' דהתם אדלא פריך הכא דהוא עיקר מלתא. וגירסת הספרים ליתא מכח הנהו סוגיות]: