מסכת סוטה - פרק ב - משנה א

הָיָה מֵבִיא אֶת מִנְחָתָהּ בְּתוֹךְ כְּפִיפָה מִצְרִית וְנוֹתְנָהּ עַל יָדֶיהָ כְּדֵי לְיַגְּעָהּ. כָּל הַמְּנָחוֹת תְּחִלָּתָן וְסוֹפָן בִּכְלִי שָׁרֵת, וְזוֹ תְּחִלָּתָהּ בִּכְפִיפָה מִצְרִית וְסוֹפָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת. כָּל הַמְּנָחוֹת טְעוּנוֹת שֶׁמֶן וּלְבֹנָה, וְזוֹ אֵינָהּ טְעוּנָה לֹא שֶׁמֶן וְלֹא לְבֹנָה. כָּל הַמְּנָחוֹת בָּאוֹת מִן הַחִטִּין, וְזוֹ בָאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין. מִנְחַת הָעֹמֶר אַף עַל פִּי שֶׁבָּאָה מִן הַשְּׂעוֹרִין הִיא הָיְתָה בָאָה גֶרֶשׂ, וְזוֹ בָאָה קֶמַח. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, כְּשֵׁם שֶׁמַּעֲשֶׂיהָ מַעֲשֵׂה בְהֵמָה, כָּךְ קָרְבָּנָהּ מַאֲכַל בְּהֵמָה:

היה מביא. הבעל:

את מנחתה. כדכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא את קרבנה:

בכפיפה מצרית. סל עשוי מצורי הדקל מן (הרך) [זרדים] הגדלים סביבות הדקל:

כדי ליגעה. שתודה ולא ימחה השם על המים. ולמאן דאמר שבתחלה היה משקה אותה ואח״כ מביא מנחתה, אע״פ שנמחק השם, מיגעה כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת, שאע״פ שנמחקה המגילה אם אמרה טמאה אני אינה שותה:

תחלתן וסופן בכלי שרת. לאו בכלי שרת ממש קאמר, שאין אדם מביא מנחתו מתוך ביתו בכלי שרת, אלא בקלתות של כסף ושל זהב שהם ראוים לכלי שרת:

וזו בכפיפה מצרית. שאין ראוי לעשות ממנה כלי שרת, דדמי להקריבהו נא לפחתך (מלאכי א׳:ח׳):

כל המנחות טעונות שמן ולבונה. בגמרא פריך, והא איכא מנחת חוטא דכתיב בה (ויקרא ה׳:י״א) לא ישים עליה שמן ולא יתן עליה לבונה. וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטים, קשה, דהא מנחת העומר באה מן השעורים. ומתרץ בגמרא לא תיתני מילתא באנפי נפשיה אלא כרוך ותני והכי קאמר, כל המנחות טעונות שמן ולבונה ואותן שאינם טעונות שמן ולבונה באות מן החיטין ובאות סולת. מנחת חוטא אע״פ שאינה טעונה שמן ולבונה באה חיטין ובאה סולת. מנחת העומר אע״פ שבאה מן השעורין טעונה שמן ולבונה:

ובאה גרש. וזו אינה טעונה שמן ולבונה ובאה מן השעורים ובאה קמח:

גרש. מבורר ומנופה בשלש עשרה נפה כעין סולת בחטים:

קמח. הכל מעורב כמו שנטחן:

כפיפה מצרית. עמ"ש בפרק דלעיל מ"ו:

היה מביא את מנחתה וכו'. עיין פ' דלעיל מ"ה מ"ש בשם התוס' ובחבור הרמב"ם משנה גם סדר המשנה שהקדים משביע וכותב. להבאת פיילי ונתינת מים ועפר ואח"כ כתב אחיזת בגדיה וסתירת שערה ואח"כ מביא מנחה כו' וצ"ע. והכ"מ לא העיר אלא בשינוי סדר אחיזה וסתירה ונתן טעם מן הירוש' ועמ"ש במ"ג:

ונותנה על ידיה. כן הוא בס"א. וכן העתיק הרמב"ם וכן כתיב (שם ה') ונתן על כפיה:

כדי ליגעה. [*שהרי היתה נתונה על ידיה עד גמר כל הסדר ל' התוס'] וכתב הר"ב שתודה כו' ולמ"ד שבתחלה וכו'. והיינו ת"ק דר"ש דמשנה ב' פ"ג. ואע"ג דר"ש דריש טעמא דקרא [בספ"ט דב"מ] הכא שאני דאינו ענין לדרוש טעמא דהתם דנפקא לן מיניה מידי דקרא סתמא כתיב וכולל ואם דורשין טעמא הואיל וטעם בשביל כך אינו דוקא כמו התם בלא תחבול בגד אלמנה וכו'. תוס'. עיין מ"ה פ"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב כדי שתודה ולא תמות מיתה מנוולת שאע"פ שנמחקה המגלה אם אמרה טמאה אני אינה שותה במשנה ג' פ"ג. ופירש הר"ב לפי שזו בדוקה ועומדת היא ואין המים אלא לברר הספק. ע"כ. ומיגעין אותה לצאת מן הספק כדי שלא תמות מיתה מנוולת. והקשו בתוס' דהא נמחקה המגילה ואמרה איני שותה מערערין אותה ומשקין אותה בעל כרחה [כדתנן במשנה ג' פ"ג] ותירצו דההוא כמאן דאמר מקריב מנחתה ואח"כ שותה. דכבר נקרבה. עכ"ד. ותימה דהא במ"ב פ"ג מפרשינן נמי למאן דאמר היה משקה ואח"כ מקריב מנחתה דהשקה בתרא לאשמועינן הא דמערערין כו'. לכך נ"ל דקושייתם לאו קושיא היא. דלא אמרו מערערין אלא לאומרת איני שותה דלאו כל כמינה שלאחר שנמחק השם שתעמוד בספק. אבל אנו מיגעין אותה שתודה ותאמר טמאה אני. ואז לא איכפת לן במחיקת השם שהאומרת טמאה אני לאחר שנמחקה המגלה אינה שותה שאין בשתייתה כלום ודוק במ"ג פרק דלקמן ומה שאכתוב שם בס"ד. [*בברייתא דפ"ק מאיימין עליה שתשתה. ובאמת דמינה מקשים התו' דלעיל ולא ממערערין אלא דהיא גופה הא קשיא אמתניתין דלקמן דמערערין. וצריך לומר דאמרינן לה דברים של תנחומים ואם לא תועיל מערערין וכו' והכל בכלל האומרת איני שותה אלא שהתוס' ניחא להו להקשות מכדי שתשתה. אבל מ"מ מתורץ שפיר כדפרישית] ונתקיים הכל שכשעומדת בדבורה ואומרת טהורה אני ואשתה מיגעין אותה שתודה ולא תשתה. ואם לא תודה אלא שאומרת איני שותה הוא שמערערין אותה. ולדברי הר"ב אין היגיעה אלא עד שתשתה. אבל רש"י פירש כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת. דכתיב (במדבר ה') מזכרת עון [עיין בפירוש הר"ב דמ"ד] ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה ולא תמות מיתה מנוולת:

[*כל המנחות טעונות שמן וכו'. כתב הר"ב וכן הא דתנינן כל המנחות באות חטין. קשה דהא מנחת העומר כו'. תמיה לי דמאי קושיא ומשנתינו היא גופה מקשה והיא גופה מתרצה וה"נ לא מקשינן בסוגיא כלל. אלא לפי שבדברי התרצן איתא נמי מנחת העומר כו' הכניס הר"ב להקושיא דהעומר ג"כ עם הקושיא דמנחת חוטא שלא נזכרת במשנתינו. ויש עוד אריכות לשון בדברי הר"ב שמ"ש ואותן שאינן טעונות שמן ולבונה. ליתא בדברי התרצן. אלא הכי קאמר כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות מן החיטין ובאות סולת מנחת חוטא כו'. אלא שהר"ב הכניס לפירוש רש"י בתוך הדברים. ובזה קיצר קצת. וז"ל רש"י כרוך ותני הכי. כל המנחות טעונות שמן ולבונה ובאות חטין כלומר ושאינן טעונות באות מיהת חטין ובאות סולת כלומר חדא מהני מעליותא אית בהו. כיצד מנחת חוטא אע"פ כו'. עכ"ל:

מנחת העומר כו' מן השעורים. כמו שקבלו חז"ל כמ"ש רפ"י דמנחות. ע"ש]:

גרש. דכתיב (ויקרא ב׳:י״ד) גרש כרמל תקריב מנחת בכוריך. ובמסכת מנחות [ס"ח ע"ב] אמרינן במנחת העומר הכתוב מדבר. רש"י. ומ"ש הר"ב ומנופה בי"ג נפה כדתנו התם במ"ו פ"ו:

רבן גמליאל אומר כשם כו'. דשמעיה ליה לר"מ דקאמר היא האכילתו מעדני עולם לפיכך קרבנה מאכל בהמה א"ל התינח עשירה. עניה מאי איכא למימר. אלא כשם כו'. גמ'. והיינו [דתנן] רג"א בלשון דפליג. ועיין בפ"ג דבכורים [ע"ו] :

מעשה בהמה. שהפקירה עצמה לתשמיש למי שאינו בן זוגה. רש"י: