מסכת סוטה - פרק א - משנה ד

הָיוּ מַעֲלִין אוֹתָהּ לְבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם, וּמְאַיְּמִין עָלֶיהָ כְדֶרֶךְ שֶׁמְּאַיְּמִין עַל עֵדֵי נְפָשׁוֹת. וְאוֹמְרִים לָהּ, בִּתִּי, הַרְבֵּה יַיִן עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה שְׂחוֹק עוֹשֶׂה, הַרְבֵּה יַלְדוּת עוֹשָׂה, הַרְבֵּה שְׁכֵנִים הָרָעִים עוֹשִׂים. עֲשִׂי לִשְׁמוֹ הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה, שֶׁלֹּא יִמָּחֶה עַל הַמָּיִם. וְאוֹמְרִים לְפָנֶיהָ דְּבָרִים שֶׁאֵינָהּ כְּדַאי לְשׁוֹמְעָן, הִיא וְכָל מִשְׁפַּחַת בֵּית אָבִיהָ:

היו מעלין אותה לב״ד הגדול. דכתיב בסוטה (שם) ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת, וכתיב התם (דברים י״ז:י״א) ע״פ התורה אשר יורוך, מה להלן בב״ד הגדול אף כאן בב״ד הגדול:

ומאיימין עליה. כדי שתודה:

הרבה ילדות עושה. וגורם לילדה שתבא לידי קלקול:

דברים שאינן כדאי לשומען. שאינה ראויה לשמוע אותן הדברים שאומרים לפניה ממעשיהן של צדיקים, כגון יהודה הודה ולא בוש במעשה תמר, ראובן הודה ולא בוש במעשה בלהה:

ומאיימין עליה כדרך שמאיימין על עדי נפשות כלו' שכמו שמאיימין יותר על עדי נפשות מעל עדי ממונות וכדתנן במשנה ה' פרק רביעי דסנהדרין כמו כן מאיימין יותר על האשה. אבל לא שאותו איום עצמו אומרים באשה שאין ענינו לענינה כלל:

דברים שאינה כדאי לשומען. פירש הר"ב כגון יהודה וכו'. ראובן הודה ולא בוש. מנלן דאודי. מפרש רש"י שמסורת היא בידם. ומדרש אגדה דרבי תנחומא כשאמר יהודה צדקה ממני עמד ראובן ואמר בלבלתי יצועי אב:

וכל משפחת בית אביה. שאי אפשר [שלא] יהיו נמצאין אנשי ביתה ומשפחתה בזכרון אלו הדברים. הרמב"ם: