מסכת סוטה - פרק א - משנה ג

וְאֵלּוּ אֲסוּרוֹת מִלֶּאֱכֹל בַּתְּרוּמָה, הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לְךָ, וְשֶׁבָּאוּ עֵדִים שֶׁהִיא טְמֵאָה, וְהָאוֹמֶרֶת אֵינִי שׁוֹתָה, וְשֶׁבַּעְלָהּ אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַשְׁקוֹתָהּ, וְשֶׁבַּעְלָהּ בָּא עָלֶיהָ בַדֶּרֶךְ. כֵּיצַד עוֹשֶׂה לָהּ, מוֹלִיכָהּ לְבֵית דִּין שֶׁבְּאוֹתוֹ מָקוֹם, וּמוֹסְרִין לוֹ שְׁנֵי תַלְמִידֵי חֲכָמִים, שֶׁמָּא יָבֹא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּעְלָהּ נֶאֱמָן עָלֶיהָ:

ואלו אסורות לאכול בתרומה. לעולם. ואפילו היא בת כהן. ואילו שאר סוטות אינן אסורות אלא עד שישתו וימצאו טהורות:

ושבאו עדים שהיא טמאה. ואפילו לאחר ששתתה ולא בדקוה המים, אסורה איסור עולם. לפי שאין המים בודקים באשה שיש בה עדים שנטמאת, שנאמר (במדבר ה׳:י״ג) ונסתרה והיא נטמאה ועד אין בה, דליכא דידע בה הוא שהמים בודקים, אבל איכא דידע בה, אפילו העדים הם במדינת הים אין המים בודקים:

ושבעלה בא עליה בדרך. דשוב אין המים בודקים אותה, דכתיב (במדבד ה׳) ונקה האיש מעון, בזמן שהאיש מנוקה מעון, שלא בא עליה לאחר סתירה, אז והאשה ההיא תשא את עונה. אין האיש מנוקה מעון, אין המים בודקים את אשתו:

שני תלמידי חכמים. שידעו להתרות בו:

ר״י אומר בעלה נאמן עליה. אם הבעל נאמן על אשתו באיסור חמור של נדה, לא יהא נאמן באיסור קל של לאו גרידא. וטעמייהו דרבנן, מתוך שאיסור קל הוא תקיף עליה יצריה. ואין הלכה כרבי יהודה:

טמאה אני לך. וכן במשנה ו' פ"ג. אבל במשנה ב' פ"ד ל"ג לך אך ביש ספרים גרסי:

ושבאו עדים שהיא טמאה. כתבו התוס' מסתברא דה"ה לעד אחד שכל מקום שהאמינה התורה עד אחד הרי כאן שנים ע"כ. כמ"ש הר"ב ספ"ו. ועמ"ש במשנה ב' פט"ז ומשנה ה' פי"ב דיבמות. ומ"ש הר"ב מדכתיב ועד אין בה וכו'. כתב רש"י אע"ג דדרשינן ליה לעד א' נאמן בסוטה [כמ"ש הר"ב ספ"ו] אין מקרא יוצא מידי פשוטו ודרשינן ליה נמי הכי. ע"כ. ועיין במשנה ה' פרק ג' שם אכתוב דרשא אחרת:

[ושבעלה אינו רוצה להשקותה. וכן תנן בפ"ג משנה ו' ולא כן הלשון במשנה ב' פ"ד]:

רבי יהודה אומר בעלה נאמן עליה. כתב הר"ב אם הבעל נאמן וכו' וטעמייהו דרבנן וכו' ובגמ' דהדר אמר להו ר"י מקרא דכתיב (במדבר ה׳:ט״ו) והביא האיש את אשתו אל הכהן מן התורה האיש מביא את אשתו: