מסכת כתובות - פרק יב - משנה ב

נִשֵּׂאת, הַבַּעַל נוֹתֵן לָהּ מְזוֹנוֹת וְהֵן נוֹתְנִין לָהּ דְּמֵי מְזוֹנוֹת. מֵתוּ, בְּנוֹתֵיהֶן נִזּוֹנוֹת מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין וְהִיא נִזּוֹנֶת מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים, מִפְּנֵי שֶׁהִיא כְבַעֲלַת חוֹב. הַפִּקְחִים הָיוּ כוֹתְבִים, עַל מְנָת שֶׁאָזוּן אֶת בִּתֵּךְ חָמֵשׁ שָׁנִים כָּל זְמַן שֶׁאַתְּ עִמִּי:

בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין. ולא ממשועבדים, שאין מוציאים למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים, מפני תיקון העולם, שאין הלקוחות יודעים כמה יעלו המזונות כי היכי דליזהרו להניח להם מקום לגבות:

והיא ניזונת. אותה הבת:

שהיא כבעלת חוב. שיש לה עליהן שטר מזונות:

כל זמן שאת עמי. ולא אם אמות או תמותי או אגרשך:

הבעל נותן לה מזונות. ס"ד דלא מחייב דכיון דיש לה מזונות מאחר כאילו התנה עמה ע"מ שאין לה עליו מזונות קמ"ל. תוספות. ואפילו אי מזוני דאורייתא כדעת רוב הפוסקים כמ"ש במ"ד פ"ד מ"מ כל תנאי שבממון קיים ואפילו התנה בשל תורה וכמ"ש ברפ"ט:

והן נותנין לה. איצטריך ס"ד דלא פסקו אלא כל זמן שלא נשאת. תוספות:

מתו. משום בנותיהן דאין להם מזונות אלא לאחר מיתה איצטריך למתני אם מתו. ולאשמעינן דאין להם אלא מב"ח ואפילו קנו מידו [כמו שאפרש לקמן] אבל בבת אשתו ה"ה דאפילו בחייהם היה יכול להשמיענו שהיא ניזונת מהמשועבדין מגיד ספכ"ג מה"א:

שהיא כבעלת חוב. לשון הר"ב שיש לה עליהן שטר מזונות. וכן לשון רש"י והיינו כמסקנא דגמרא דמוקים למתניתין בשקנו מידו וכ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ג או שחייב עצמו בשטר ופירש הכ"מ כלומר אם צוה לכתוב שטר ע"כ. אבל בההוא גוונא שכתב הר"ב לעיל שאמר לעדים אתם עדי לא. דמלוה ע"פ בעדים לא גבי ממשעבדי כדתנן בסוף ב"ב. אבל התוספות כתבו שם וכן בפ"ה דגיטין ד' נ"א [ד"ה א"ד] דבכה"ג קלא אית ליה דלא בעינן שטר אלא בהלואה משום דמאן דיזיף בצנעה יזיף ע"כ. וא"ת כי איכא שטרא מה מהני שהרי אין הלקוחות יודעים וכו' וי"ל דכיון דהכא בקצב זמן עסקינן כדתנן ה' שנים הוי דבר קצוב וכן הוא בפירש"י דגיטין שם. אבל בבנותיהן אע"ג דאיכא נמי זמן קצוב דבוגרת אין לה מזונות כמ"ש הר"ב במי"א פ"ד מ"מ י"ל כמ"ש תוספות דריש פרקין דכיון דלא ידעי כמה בנות יהיו לו לפיכך אינן קצובין ולפי זה בנותיהן לאו דומיא דבנות אשתו והוא דוחק אבל במסקנא בגמרא אפילו כי הוויין דומיא דבנות אשתו ממש וכגון דגירשה והדר אהדרה וקנו מיניה על מזונות בנותיו אפילו הכי תנן דמבני חרי דוקא וטעמא כיון דאיתנהו בתנאי ב"ד אימר אתפסה צררי ומפרש הר"ן לאו דוקא אימר דאי הכי תשקול בשבועה כדין בא לפרוע מנכסי יתומים [ומנכסים משועבדים כדתנן במשנה ז' פרק ט'] דחיישינן לצררי ואפילו הכי שקיל בשבועה אלא הכי לגבי משעבדי כודאי חשבינן לה כיון דמקרבא דעתיה לגבי ברתיה ובתנאי בית דין קאכלה ואפ"ה מבני חרי גביא ע"כ. ועמ"ש ר"פ דלקמן:

כבעלת חוב. ומיהו לאו ב"ח ממש קאמר שאם מתה אין לה מזונות ולא דמיא לנשאת דנשאת בת מזונות היא וזו אינה כן והכי איתא בירושל' חלתה כמי שנשאת מתה כבר מתה עכ"ל והיינו דלא תנן מפני שהיא ב"ח אלא תנן כב"ח:

הפקחים היו כותבין כו'. פשוט הוא שהכל לפי מה שהתנו ומשנתינו הודיעתנו כיצד היו עושין. מגיד ספכ"ג מה' אישות: