מסכת כתובות - פרק יא - משנה ד

אַלְמָנָה שֶׁהָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָאתַיִם וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה בְמָאתַיִם אוֹ שָׁוֶה מָאתַיִם בְּמָנֶה, נִתְקַבְּלָה כְתֻבָּתָהּ. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ מָנֶה וּמָכְרָה שָׁוֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, מִכְרָהּ בָּטֵל. אֲפִלּוּ הִיא אוֹמֶרֶת אַחֲזִיר אֶת הַדִּינָר לַיּוֹרְשִׁין, מִכְרָהּ בָּטֵל. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, לְעוֹלָם מִכְרָהּ קַיָּם עַד שֶׁתְּהֵא שָׁם כְּדֵי שֶׁתְּשַׁיֵּר בְּשָׂדֶה בַּת תִּשְׁעָה קַבִּים, וּבְגִנָּה בַּת חֲצִי קַב, וּכְדִבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא בֵּית רֹבַע. הָיְתָה כְתֻבָּתָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז, וּמָכְרָה לָזֶה בְמָנֶה וְלָזֶה בְמָנֶה וְלָאַחֲרוֹן יָפֶה מָנֶה וְדִינָר בְּמָנֶה, שֶׁל אַחֲרוֹן בָּטֵל וְשֶׁל כֻּלָּן מִכְרָן קַיָּם:

שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. דאמרינן לה את אפסדת. ושוה מנה במאתים אף על גב דהיא הרויחה לא מצית למימר אנא ארווחי, שהשולח שלוחו לשוק לסחורה ולקח בזול הכל לבעל המעות. ולא שמעינן מהכא אלא בדבר שאין לו קצבה כגון קרקע שדרכו להמכר באומד זה בפחות וזה ביתר, אבל דבר שיש לו קצבה וקנה השליח בפחות לא איתברירא לן דינא מהכא. וחזינא לרבוותא דאפליגו בה. ומסקנא לפום מאי דחזי לן, שחולקין השליח והמשלח:

מכרה בטל. שאותו דינר אין לה רשות למכור, נמצא שכל המכר טעות, שהרי בבת אחת היה:

לעולם מכרה קיים. והיא תחזיר את הדינר ליורשין, דמה הפסידתן. עד שיהא באונאה כדי שאילו לא היתה האונאה היה משתייר שדה בת תשעה קבין, שהוא שיעור שדה:

ובגינה בת חצי קב. שהוא שיעור גינה. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:

ומכרה שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה. במשנה ו' פרק בתרא דשביעית כתבתי מחלוקת הפוסקים. איכא דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל ולדידהו מתניתין דהכא כפשטא. ואיכא דסברי דאין אונאה עד פלג אבל בפלג איתא אונאה. ומפרש בירושלמי דהכא שוה מנה במאתים מיירי שהוקר ועמד במאתים והלוקח רוצה לקיים המקח. ושוה מאתים במנה כשהוזל ועומד על מנה. וכתב הטור והיא רוצה לקיים המקח וזה דוחק. אבל התוספות כתבו דהואיל ובשעה שקבלה הקרקע היה שוה מאתים מיד רצתה להוציא הקרקע מרשות היתומים ולהכניסה לרשות הלוקח והרי היא כמו שנתכוונה לקנות הקרקע [בכתובתה כאותה שעה] ע"כ:

נתקבלה כתובתה. כתב הר"ב שהשולח שלוחו לשוק לקנות סחורה כו' כדתניא בגמרא ומשום הכי לא אסברה בשולח למכור כי מתניתין ומ"ש אבל דבר שיש לו קצבה כו' חולקין פירש"י דהמותר מתנה היא וי"ל לשליח נתנה וי"ל למשלח:

היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר. משום דכולה מתניתין אסברה לה במכרה מנה מנה. והכא דבעי למיתני דמכרה בטל כי אסברה לה נמי במכירת מנה צריך שלא תהא כתובתה יתירה ממנה דאם לא כן לא נתבטל המקח אלא כל מה שהטעת נתקבלה כמו ברישא. ולפיכך הוצרך להקדים ולאסברה נמי דכתובתה מנה בלבד כו':

ודינר. כתב הרא"ש לאו דוקא דינר ה"ה בפחות. ויש מפרשים דינר דוקא. ולא נהירא כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל אין חילוק בין דינר לפחות ע"כ. ואע"ג דהרא"ש הוא מהני דסברי דיש אונאה לקרקעות אין נראה שכתב כן דוקא אליביה דסבירא ליה הכי אלא ה"ה לדסברי דאין אונאה. ועיין בריש פרק דלעיל דאשכחן דינר דוקא:

רבן שמעון בן גמליאל אומר. כתב הר"ב ואין הלכה כר' שמעון בן גמליאל וכך כתב הרמב"ם ועיין מה שכתבתי בפרק ח' דעירובין משנה ז':

עד שתשייר בשדה וכו'. לשון הר"ב שאילו לא היתה האונאה היה משתייר כו'. וכן לשון רש"י וכלומר שנשאר ביד היתומים מן הקרקע ואילו לא היתה אונאה זו היה בין הכל בשדה וכו' ומסיים רש"י או האונאה עצמה תשעה קבין והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו אין רצונינו למכור קרקע הראוי לנו אבל אם אין האונאה ראוי להצטרף לכדי שדה לא הפסידתן כלל. ע"כ:

וכדברי רבי עקיבא. ששמענו ממנו במקום אחר [בסוף פרק קמא דבבא בתרא] בית רובע הוא שיעור גינה. רש"י:

היתה כתובתה ארבע מאות זוז. מפרשינן בגמרא דאצטריך דלא תימא דווקא ברישא דכי מכרה מנה במאתים דאסתלקא מהאי ביתא לגמרי אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים קמ"ל. וצריך לומר דאע"ג דהוי מצי למשמע בהיתה כתובתה מאתים דבה איירי ברישא ומכרה לזה במנה ולזה במנה ודינר כו' אפילו הכי ניחא ליה טפי לאשמעי' בהיתה כתובתה מרובה שיש בה הרבה מכירות ולא גזרינן כלל. ולהכי נקט היתה ת' זוז שכן נמצאו' כתובות כהנים במ"ה פ"ק אע"ג דבמשנה ד' פרק דלעיל נקט כתובה דשלש מאות היינו לפי דמיירי בשלש נשים התחיל במנה וסיים בשלש מאות אבל הכא ניחא ליה טפי למנקט כתובה הנהוגה מיהת ברבים: