מסכת כתובות - פרק ה - משנה ח

הַמַּשְׁרֶה אֶת אִשְׁתּוֹ עַל יְדֵי שָׁלִישׁ, לֹא יִפְחֹת לָהּ מִשְּׁנֵי קַבִּין חִטִּין, אוֹ מֵאַרְבָּעָה קַבִּין שְׂעוֹרִים. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, לֹא פָסַק לָהּ שְׂעוֹרִים אֶלָּא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל שֶׁהָיָה סָמוּךְ לֶאֱדוֹם. וְנוֹתֵן לָהּ חֲצִי קַב קִטְנִית וַחֲצִי לֹג שֶׁמֶן, וְקַב גְּרוֹגָרוֹת, אוֹ מָנֶה דְבֵלָה. וְאִם אֵין לוֹ, פּוֹסֵק לְעֻמָּתָן פֵּרוֹת מִמָּקוֹם אַחֵר. וְנוֹתֵן לָהּ מִטָּה, מַפָּץ, וּמַחֲצֶלֶת. וְנוֹתֵן לָהּ כִּפָּה לְרֹאשָׁהּ, וַחֲגוֹר לְמָתְנֶיהָ, וּמִנְעָלִים מִמּוֹעֵד לְמוֹעֵד, וְכֵלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז מִשָּׁנָה לְשָׁנָה. וְאֵין נוֹתְנִין לָהּ, לֹא חֲדָשִׁים בִּימוֹת הַחַמָּה, וְלֹא שְׁחָקִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. אֶלָּא נוֹתֵן לָהּ כֵּלִים שֶׁל חֲמִשִּׁים זוּז בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, וְהִיא מִתְכַּסָּה בִבְלָאוֹתֵיהֶן בִּימוֹת הַחַמָּה, וְהַשְּׁחָקִים שֶׁלָּהּ:

המשרה את אשתו על ידי שליש. שנותן מזונותיה על ידי אפוטרופוס ואינה אוכלת עמו. תרגום ויכרה להם כרה גדולה (מלכים ב ו׳:כ״ג,), שירותא:

לא יפחות לה. בשבוע:

לא פסק לה שעורים. כפלים מן החטים, אלא ר׳ ישמעאל שהיה סמוך לאדום ששם השעורים רעות ביותר:

דבילה. תאנים דרוסות בעיגול ונמכרות במשקל ולא במדה:

מפץ. רך ממחצלת:

כיפה. צעיף אחד:

ומנעלים ממועד למועד. מנעלים חדשים לכל שלש רגלים:

חדשים. קשים לה בימות החמה לפי שהם חמים, ויפים לה בימות הגשמים:

והשחקים שלה. אף כשיקנה לה חדשים, מפני שמתכסה בהן בימי נדתה:

המשרה את אשתו על ידי שליש. עיין ברפ"ז ומ"ש שם בס"ד.

לא יפחות לה מב' קבים. לר' יוחנן בן ברוקא דמתניתין ב' פ"ח דעירובין [*שכשאתה מחשב] מה שמשתכר החנוני יהיה [*שתי] סעודות בכל רובע קב. נמצא שבשני קבים הם ט"ז סעודות והרי אינה צריכה אלא לי"ד. ב' ליום. דבליל שבת אוכלת עמו כדלקמן. מפרש בגמרא דהני תרי סעודות יתירות לארחי ופרחי ובהכי מתרצת מתניתין נמי אליבא דר"ש דהתם דהיו תמניא סרי [סעודות]. בקבים דדל ארבע לארחי ופרחי:

קטנות. וכן גרוגרות או דבילה לאכול בהן את הפת ושמן לאכילה ולהדלקת הנר. רמב"ם פי"ב מה"א:

מטה מפץ ומחצלת. לשון הרמב"ם פי"ג מה"א מטה מוצעת וכן פירש"י בגמרא עור שטוח על מטה. ופריך בגמרא ותסגי לה בכך וכתבו התוספות דממפץ לא פריך שהוא רך וראוי לסמיכה ונהי דלשכיבה א"צ דהא אית לה מטה. לסמיכה מיהא צריכה ע"כ. ויש גורסים ואם אין לו מפץ נותן לה מחצלת וכן גירסת הערוך ולגירסא זו פריך בין ממפץ בין ממחצלת גם הרמב"ם העתיק ומפץ או מחצלת:

ומנעלים ממועד למועד. לשון הר"ב ומנעלים כו' דממועד למועד לא קאי אלא אמנעלים דתנא במקום הרים קאי דלא סגי בלא תלתא זוגי מסאני ואגב אורחיה קמ"ל דניתבינהו ניהלה במועד כי היכי דניהוי לה שמחה בגוייהו גמרא. וכתב הר"ן דמה"ט דבמקום הרים קאי לא תנן דיהיב ציבי לבשל מאכלה לפי שיש לה. א"נ האי תנא לא חשיב [*מידי דאכשורי אכילה כי היכי דלא חשיב] נר [*ופתילה] וחבית וקדרה דיהיב לה כדאיתא בירושלמי ובתוספתא:

חמשים זוז. בגמרא מפרש בשל מדינה קאמר דהא תנן לקמן בד"א בעני ואי בשל צורי עני חמשים זוז מנליה דהא דתנן בסוף פאה מי שיש לו מאתים זוז לא יטול כו' בשל מדינה הן ואינן עולין אלא כ"ה זוזי צורי. ועיין מה שאכתוב במ"ה פ"ו:

והשחקים. והם מותר הכסות. רמב"ם פי"ג מה"א: