מסכת כתובות - פרק ה - משנה א

אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ, בְּתוּלָה גוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, אִם רָצָה לְהוֹסִיף, אֲפִלּוּ מֵאָה מָנֶה, יוֹסִיף. נִתְאַרְמְלָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, בֵּין מִן הָאֵרוּסִין בֵּין מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר, מִן הַנִּשּׂוּאִין, גּוֹבָה אֶת הַכֹּל. מִן הָאֵרוּסִין, בְּתוּלָה גּוֹבָה מָאתַיִם וְאַלְמָנָה מָנֶה, שֶׁלֹּא כָתַב לָהּ אֶלָּא עַל מְנָת לְכָנְסָהּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם רָצָה, כּוֹתֵב לִבְתוּלָה שְׁטָר שֶׁל מָאתַיִם, וְהִיא כוֹתֶבֶת, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ מָנֶה, וּלְאַלְמָנָה, מָנֶה, וְהִיא כוֹתֶבֶת, הִתְקַבַּלְתִּי מִמְּךָ חֲמִשִּׁים זוּז. רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, כָּל הַפּוֹחֵת לִבְתוּלָה מִמָּאתַיִם וּלְאַלְמָנָה מִמָּנֶה, הֲרֵי זוֹ בְעִילַת זְנוּת:

אף על פי. אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף. ולא אמרינן שאינו רשאי כדי שלא לבייש את מי שאין לו:

שלא כתב לה. תוספת מדעתו, אלא על מנת לכונסה:

והיא כותבת. אע״פ שלא נתקבלה מוחלת וכותבת שנתקבלה:

ר׳ מאיר אומר כו׳ והלכה כר״מ בגזירותיו:

אם רצה להוסיף. רצה לכתוב לא קתני דהוה משמע שכותב מתנה בעלמא ואין שם כתובה עליו אלא להוסיף משמע נוסף על הכתובה שתקנו חכמים ושם כתובה עליו גם הוא למוכרת ולמוחלת ולפוגמת ולתובעת וכו'. גמרא:

יוסיף. כתב הר"ב ולא אמרינן שאין רשאי כדי שלא לבייש כו' גמרא. ופירש הר"ן דכותב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך. דאי במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך מאי כסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי סליק אדעתין דאיכא למיחש אכסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחר ע"כ. וגדולה מזו התירו דאפילו כותב דחזי ליכי מנהג טוב הוא כמו שכתבתי בפרק קמא משנה ה':

רבי אלעזר בן עזריה אומר וכו'. בגמרא מסקינן הלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה:

שלא כתב לה אלא על מנת לכונסה. הרמב"ם מפרש שלא כתב לה כו' שהכתובה אינה כלום כל זמן שלא כנסה ומנה או מאתים כמלוה על פה ומיהו אהני כתיבה דאית לה כתובה שכן דעתו דארוסה לית לה כתובה אלא א"כ כתב לה [כמ"ש פט"ו דיבמות משנה ח'] ואין נראין דבריו דלמה לא תהא כתובת מנה או מאתים כשאר מלוה בשטר לגבות ממשעבדי נהי דתוספת לא כתב נה אלא ע"מ לכונסה מ"מ שטר גמור הוי לענין מנה או מאתים כך כתב הרא"ש. ולא משום כתיבת השטר קאמר דגובה ממשעבדי אלא אפילו לא כתב לה יש לה ממשעבדי לסברתו כמ"ש הטור סימן נ"ה ופירושא דמתניתין שלא כתב לה התוספת אלא ע"מ לכונסה. וכתיבת העיקר לית לן בה ולא מידי. אי כתב אי לא כתב:

והיא כותבת התקבלתי. עיין פרק בתרא דב"ב משנה ו' ומה שאכתוב שם בס"ד:

כותבת. מפרש בגמרא דאילו באמירה בעלמא הוי כמתנה על מ"ש בתורה דתנאו בטל ור' יהודה ס"ל נמי דכתובה דרבנן כדקי"ל בסוף מכילתא אלא דחכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה וכה"ג ברפ"ט בפירוש הר"ב:

כל הפוחת כו'. ולא תנן כל בתולה שאין לה מאתים כו' היינו טעמא לפי שעל כל פנים יש לה מאתים ולאלמנה מנה ואפילו התנה תנאו בטל. דס"ל כתובה דאורייתא וכל המתנה כו' גמרא. ובעל המאור פירש דדייק מדלא אמר הפוחת אלא כל הפוחת לומר כל אע"פ שאינו פוחת במעשה אלא בתנאי. כלומר שתנאו בטל ע"כ. ולדידן נמי דכתובה דרבנן חכמים עשו חיזוק וכו' כדלעיל. ומ"ש הר"ב והלכה כר"מ בגזרותיו. גמרא. ופירש"י בדבר שהוא מחמיר על דברי תורה באיסור והיתר על ידי גזירת דבריהם. ועיין מ"ש סוף פ"ב דנדרים. ואע"פ שהר"ב פוסק בספ"ז דבבא מציעא דמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים וע"ש. כתב הר"ן דהכא הלכה כר"מ ולא מטעמיה אלא משום דכתובה דרבנן וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה הלכך כל שהוא רוצה לקיימה תנאו בטל ואפילו הכי בעילתו בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה ומיהו ודאי אם לא רצה לקיימה תנאו קיים וכו'.