מסכת כתובות - פרק א - משנה ד

בְּתוּלָה אַלְמָנָה, גְּרוּשָׁה, וַחֲלוּצָה, מִן הַנִּשּׂוּאִין, כְּתֻבָּתָהּ מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִים. הַגִּיּוֹרֶת, וְהַשְּׁבוּיָה, וְהַשִּׁפְחָה, שֶׁנִּפְדּוּ, וְשֶׁנִּתְגַּיְּרוּ, וְשֶׁנִּשְׁתַּחְרְרוּ, יְתֵרוֹת עַל בְּנוֹת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד, כְּתֻבָּתָן מָנֶה, וְאֵין לָהֶן טַעֲנַת בְּתוּלִין:

בתולה שהיא אלמנה או גרושה או חלוצה מן הנשואים. אם חזרה ונישאת סתם, כתובתה מנה, דבחזקת בעולה קיימא משנכנסה לחופה:

בתולה כו' מן הנשואין. שנכנסה לחופה ויש לה עדים שלא נסתרה א"נ נסתרה ולא שהתה כדי ביאה. ברייתא. ועיין מ"ש [פ"ג] מ"ג:

וחלוצה. איידי דמתני' קמא נקט הכא נמי חלוצה דכיון דאשמועינן הכא דאלמנה מן הנשואין אין לה אלא מנה פשיטא דמשום דהויא חלוצה בתר הכי לא יפה כחה. הר"ן:

והשבויה. עיין מ"ש בפ"ג מ"ב:

ואין להן טענת בתולים. אין יכול להפסידה אותה מנה ולומר בחזקת בתונה נשאתיך והרי מקחי מקח טעות. רש"י: