מסכת קידושין - פרק ב - משנה ח

הַמְקַדֵּשׁ בְּחֶלְקוֹ, בֵּין קָדְשֵׁי קָדָשִׁים בֵּין קָדָשִׁים קַלִּים, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. בְּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי, בֵּין שׁוֹגֵג בֵּין מֵזִיד, לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ. וּבְהֶקְדֵּשׁ, בְּמֵזִיד קִדֵּשׁ וּבְשׁוֹגֵג לֹא קִדֵּשׁ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּשׁוֹגֵג קִדֵּשׁ, בְּמֵזִיד לֹא קִדֵּשׁ:

המקדש בחלקו. שחלק עם אחיו הכהנים:

אינה מקודשת. דכהנים משלחן גבוה קא זכו, ואמר קרא (במדבר י״ח:ט׳) וזה יהיה לך מקדש הקדשים מן האש, מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה, כך מתנות הללו לא תשתמש בהן אלא לאכילה, ובמעשר כתיב לה׳ הוא, בהווייתו יהא:

רבי יהודה אומר מזיד קידש. במעשר שני. הואיל ויוצא לחולין ע״י פדיון, והרי הוציאו לחולין ע״י קדושין הללו. ור״מ סבר לית דרך חלול בכך:

ובהקדש. של בדק הבית:

מזיד קידש. שכיון שידע שהוא הקדש והוציאו לחולין בכוונה, נתחללה קדושתו:

ובשוגג. דלא ידע שהוא הקדש ולא ניחא ליה דלתחלל הקדש על ידיה, לא נתחללה קדושתו, ואינה מקודשת. ורבי יהודה סבר איפכא. והלכה כר״מ במעשר, וכרבי יהודה בהקדש:

המקדש בחלקו וכו' אינה מקודשת. כתב הר"ב דכהנים משלחן גבוה קא זכו. ואמר קרא וזה יהיה לך וגו'. וכ"פ הרמב"ם. ותמיהני דכיון דקרא וזה יהיה לך כתיב. למאי צריכין לטעמא דמשלחן גבוה קא זכו. ובגמ' איתא הכי לימא מתני' דלא כריה"ג דדריש ומעלה מעל בה'. (ויקרא ה׳:כ״א) לרבות קדשים קלים שהם ממונו. אפי' תימא ר"י הגלילי. דע"כ לא אמר אלא מחיים. אבל לאחר שחיטה לא. מ"ט כי קא זכו. משלחן גבוה קא זכו. ובתר הכי תניא רבי יהודה אומר מקודשת. רבי יוסי אומר אינה מקודשת. אמר רבי יוחנן שניהם מקרא א' דרשו וזה יהיה לך וגו'. רבי יהודה סבר. לך ולכל צרכך. רבי יוסי סבר כאש וכו'. וצריך לומר דהאמת מפרשים. ובגמ' פרק קמא דבבא קמא דף י"ב לא נקט אלא משלחן גבוה קא זכו. ותו איתא בגמ' דלהכי תנן בחלקו משום ר"י הגלילי. דמחיים לא. [ועיין מה שכתבתי במשנה ט' פ"ד דבב"מ]. ומה שפירש הר"ב. מה אש אין אתה משתמש בו אלא לאכילה. כן כתב הרמב"ם. ודבר תימה בעיני שהרי למלאכה ג"כ אתה משתמש בו. וכן להתחמם במדורת עצים ואש. ובגמ' כאש מה אש לאכילה. אף הוא נמי לאכילה. ופירש"י כאש חלקו של אהרן הושוה לחלקו של מזבח. מה מזבח לאכילה. אף כהן לאכילה. ולא לדבר אחר. אינה מקודשת. כתבו התוס' ואם תאמר מי גרע מהמקדש ע"מ שאדבר עליך לשלטון [במ"ו פ' דלקמן] דמקודשת אע"פ שלא נתן לה כלום אלא שעשה לה הנאה. וי"ל דלא דמי דהתם יכול ליטול שכר מדבורו והוי כאילו נתן לה פרוטה. אבל הכא הטובת הנאה אינה משלו. דהא ממון גבוה הוא ואינו יכול ליקח ממון מהנאה (שלו) [שעשה לה]:

במעשר שני. לשון הר"ב ובמעשר כתיב מעשר לה' הוא. בהויתו. יהא. קרא הכי כתיב (שם כ"ז) כל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא. והכי מייתי לה בגמ'. ולשון הרמב"ם וכתוב בתורה בענין מעשר לה' הוא. ע"כ. ומ"מ נראה דלא איצטריך אלא לר"י. אבל לרבי מאיר הא ס"ל מעשר שני ממון גבוה הוא. כדפירש הר"ב בריש מסכת מעשר שני וכן כתב רש"י בפירוש המשנה דמעשר שני כו' דקסבר ר"מ מעשר [שני] ממון גבוה הוא:

רבי יהודה אומר בשוגג לא קדש. ובהקדש סבר ר"מ דלא קדש. ואמרו בגמ' דר' יוחנן אמר בטעמייהו [תרתי] חדא לפי שאין אשה רוצה [אם היתה יודעת שהוא כן לא קבלתו לשם קדושין וה"ל קדושי טעות] וחדא לפי שאין שניהם רוצים. ופליגי אמוראי. רבי ירמיה אמר מעשר איהי לא ניחא לה משום טירחא דאורחא איהו ניחא ליה דנקני אתתא ממילא [בחנם בלא טורח]. והקדש תרווייהו לא ניחא להו דנתחיל הקדש על ידייהו. ורבי יעקב אמר איפכא מסתברא. דמעשר איהו נמי לא ניחא ליה משום אונסא דאורחא [דלא ניחא ליה דליהוי לה תרעומת עליה] והקדש איהי לא ניחא לה דלתחול הקדש על ידה. ואיהו מי לא ניחא ליה דנקני אתתא ממילא. [*[ואע"פ שעליו לשלם להקדש השתא מיהא ניחא ליה שמא אין לו משלו עכשיו כלום]. והא דבמזיד קדש. ופי' הר"ב הואיל ויוצא לחולין כו'. עיין מ"ש במ"ג פ"ק דבכורות]:

ובהקדש במזיד קדש. פי' הר"ב דכיון שידע שהוא הקדש כו'. לשון התוס' דר"מ לטעמיה. דאמר הקדש במזיד מתחלל. ומפיק ליה מקרא או מעלה מעל. ואין מעילה אלא בשינוי כלומר במזיד. דאם ירצה לגוזלו יקננו מיד. וזה שינה היכא דקדש במזיד. וראיה דדין מעלה מעל הוי במזיד. דכתיב גבי סוטה גבי איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (במדבר ה׳:י״ב). והתם על כרחך במזיד קאמר. דודאי כשמזנה מזידה היא. וקרא דונתן הכסף וקם לו למצוה בעלמא. דבלאו כסף הוא מתחלל. אם ירצה לגוזלו. ומיהו במעשר קאמר ר"מ דבין בשוגג בין במזיד לא קדש. ובמעילה הוא דגלי קרא דבמזיד מתחלל. אבל מעשר כל היכא דאיתא שם מעשר עליו. ור"י סבר ממון בעלים הוא ולכך במזיד קדש דממונו הוא. אבל בשוגג לא. משום טירחא דאורחא. ע"כ: