מסכת קידושין - פרק ב - משנה ד

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ, צֵא וְקַדֵּשׁ לִי אִשָּׁה פְלוֹנִית בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְהָלַךְ וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, אֵינָהּ מְקֻדֶּשֶׁת. הֲרֵי הִיא בְמָקוֹם פְּלוֹנִי, וְקִדְּשָׁהּ בְּמָקוֹם אַחֵר, הֲרֵי זוֹ מְקֻדֶּשֶׁת:

והלר וקדשה במקום אחר כו׳ דמראה מקום הוא לו. ואין זה תנאי:

האומר לשלוחו כו' והלך כו'. עיין מ"ש בריש פ' דלקמן.

אינה מקודשת. דדוקא קא"ל במקום פלוני שיש לי שם אוהבים. ואם בא אדם לומר דברים עלי בפניהם. ימחו בידו. רש"י. ובגמ' ותנן נמי גבי גיטין [במשנה ג' פ"ו דגיטין] האומר תנו גט כו'. וצריכא דאי אשמועינן גבי קדושין משום דלקורבה קאתי. בהאי אתרא רחמי לי ולא ממלי מילי עלי וכו' אבל גבי גיטין דלרחוקה קאתי אימר לא אכפת ליה. ואי אשמועינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא ליה דנבזי. בהאי אתרא לא ניחא ליה. אבל גבי קדושין אימא לא אכפת ליה. צריכא. והשתא אתא שפיר דתנן הכא לרישא דמתני' דהתם ולא תנא נמי לסיפא האשה שאמרה התקבל כו'. וכתבוה הרמב"ם בספ"ז מה"א. וכן הטור סי' ל"ו לענין קדושין. דאפילו רישא אי לאו דצריכה לא הוה ליה למתנייה תרי זמני: