מסכת קידושין - פרק א - משנה ג

עֶבֶד כְּנַעֲנִי נִקְנֶה בְכֶסֶף וּבִשְׁטָר וּבַחֲזָקָה, וְקוֹנֶה אֶת עַצְמוֹ בְכֶסֶף עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי עַצְמוֹ, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּכֶסֶף עַל יְדֵי עַצְמוֹ וּבִשְׁטָר עַל יְדֵי אֲחֵרִים, וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא הַכֶּסֶף מִשֶּׁל אֲחֵרִים:

עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה. דכתיב (ויקרא כ״ה) והתנחלתם אותם לבניכם [אחריכם] לרשת אחוזה, הקיש עבדים לקרקעות, מה קרקע נקנה בכסף בשטר ובחזקה, אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה. וחזקת העבד, כגון שהתיר מנעל לרבו, או הנעילו, או הוליך כליו אחריו לבית המרחץ, הפשיטו, הרחיצו, סכו, גרדו, הלבישו, הגביהו או שהגביה הרב את העבד, קנאו:

בכסף ע״י אחרים. שיתנוהו לרבו על מנת שיהיה זה בן חורין. אבל הוא עצמו לא יקבלו מהם ואפילו ע״מ שאין לרבו רשות בו, דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו:

ובשטר ע״י עצמו. דסבר חובה הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, שאם עבד כהן הוא, פוסלו מלאכול בתרומה, ואם עבד ישראל הוא, אוסרו בשפחה. ומשום הכי קאמר דאינו יוצא לחירות בשטר ע״י אחרים אלא ע״י עצמו, דכיון דחובה היא לו אין חבין לאדם אלא בפניו. וכסף דע״י אחרים שאני, שכן קבלת רבו גרמה לו להשתחרר מאליו, ואין אחרים הללו חבין לו, אלא קבלת הרב, והרב אינו נעשה שלוחו, אלא לצורך עצמו, ומקנהו מאליו:

וחכ״א בכסף ע״י עצמו. דקסברי יש קנין לעבד בלא רבו, הלכך קונה את עצמו בכסף אפילו ע״י עצמו. וכ״ש ע״י אחרים:

ובשטר ע״י אחרים. דסברי זכות הוא לעבד שיצא מתחת ידי רבו לחירות, וזכין לאדם שלא בפניו. והלכה כחכמים. והעבד כנעני קונה עצמו אם סימא רבו את עינו או הפיל את שנו או קטע ממנו א׳ מכ״ד ראשי אברים, שהם [ראשי] אצבעות ידים, ואצבעות רגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הזכרות, וראשי שדים באשה. והוא דלא חשיב להו במתניתין בכלל הדברים שהעבד קונה את עצמו, משום דהיוצא בראשי אברים צריך גט שחרור מרבו, והיינו קונה את עצמו בשטר:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. דעבד אין לו כלום, דאך מציאה וקבלת מתנה הכל לרבו. ואם בא להפדות ע״י עצמו צריך להיות הכסף משל אחרים שיתנוהו לו ע״מ שאין לרבו רשות בו:

עבד כנעני נקנה כו'. כתב הר"ב דכתיב והתנחלתם וכו'. גמ'. והאי קרא בפ' בהר כתיב ובאומות שאינן מז' עממין כדמפורש לעיל מיניה מאת הגוים אשר סביבותיכם וגו' וגם מבני התושבים הגרים עמכם כלומר הבאים מאומות אחרות לישא נשים בארצכם. הלכך כתב רש"י וז"ל וכל אומות ככנענים משנמכר לעבד אלא שכל עבדים נקראים ע"ש כנען משום דכתיב ביה (בראשית ט׳:כ״ה) עבד עבדים. ע"כ. ומ"ש הר"ב מה קרקע נקנה בכסף כו' כמפורש במשנה ה':

בכסף בשטר ובחזקה. בגמ' דה"ה בחליפין ובמשיכה ותנא מילתא דליתא במטלטלי קתני. מילתא דאיתא במטלטלי לא קתני:

וקונה את עצמה בכסף כו' וביובל לא. ואע"ג דאתקוש לקרקעות לשדה אחוזה ושדה אחוזה יוצאת ביובל. כמפורש בכתוב. ותנינן לדיניה בפ"ז דערכין. בעבד כתיב (ויקרא כ״ה:מ״ו) לעולם בהם תעבודו כדאיתא בגמ'. ומ"ש הר"ב דקונה עצמו אם סימא כו' או הפיל שינו כדכתיב בקרא. ומ"ש או קטע ממנו אחד מכ"ד ראשי אברים כו' גמ' יליף להו בכלל ופרט וכלל. ומ"ש דאפ"ה צריך גט שחרור יליף ליה שילוח שילוח מאשה. דכתיב הכא (שמות כ"א) לחפשי ישלחנו.

בכסף ע"י אחרים. כתב הר"ב אבל הוא עצמו לא כו' ואפילו על מנת שאין לרבו רשות בו. עיין מ"ש בסוף מתני':

ובשטר. דגמר לה לה מאשה כדלקמן וכתבתיה כבר במשנה ג' פ"ג דברכות:

על ידי עצמו. כתב הר"ב דסבר חובה כו' ואם עבד ישראל הוא אוסרו בשפחה עיין מ"ש בספ"ק דגטין:

ובשטר ע"י אחרים. כתב הר"ב דסברי זכות הוא לעבד כו' ולפי זה כ"ש ע"י עצמו. וא"ת לערבינהו ולתני בכסף ובשטר בין ע"י עצמו בין ע"י אחרים בגמ' משנינן לה דהך בבא דבשטר ע"י אחרים לאו חכמים אמרי לה אלא רשב"א היא וג' מחלוקות בדבר. ופירש"י רישא ה"ק ליה רבנן לר"מ אף בכסף ע"י עצמו דיש קנין וכ"ש ע"י אחרים דזכות [הוא] לו וכ"ש שטר דזכות. וסיפא ובשטר ע"י אחרים. רשב"א היא. ואית ליה בין בכסף בין בשטר ע"י אחרים דקסבר זכות הוא לו ולא ע"י עצמו דגבי כסף אית ליה אין קנין לעבד בלא רבו. וגבי שטר לית ליה גטו וידו באין כאחד. וה"ק אף בשטר ע"י אחרים וכ"ש בכסף דעל ידי אחרים דוקא. דאין קנין. ואמרינן בגמרא דרשב"א גמר לה לה מאשה. מה אשה עד שיוציא גט לרשות שאינו שלו דכתיב ונתן בידה ואיהי לא אקניא לבעל לגופה. אף עבד נמי עד שיוציא לרשות שאינו של רבו. וכתב רש"י ורבנן גמרי הכי. מה אשה מקבלת גטה. אף עבד מקבל גטו:

ובלבד שיהא הכסף משל אחרים. כתב הר"ב שיתנהו לו ע"מ שאין לרבו רשות בו. וכ"כ ג"כ בפירוש דברי ר"מ דאפילו ע"מ שאין לרבו רשות בו אין קנין כו'. ופסק הלכה כחכמים. ושמעינן מינה דסברת הר"ב דהלכה כי אמר ע"מ שאין לרבו רשות בו מהני ולא קנה רבו וא"כ כ"ש אשה שאם א"ל כן שלא קנה בעלה שהרי העבד גופו קנוי לרבו. ולא כן האשה לבעלה. וכן לשון הר"ב בהדיא במשנה ג' פרק ח' דסנהדרין. ותימה על שבמשנה ח' פרק בתרא דנדרים דמצריך תנא דהתם לומר ע"מ שאין לבעלך רשות בהן אלא מה שאת נושאת ונותנת לתוך פיך. לא פירש הר"ב כלום ולא דחאה מהלכה וכבר הזכרתי שם. ובגמ' פליגי אמוראי רב ששת מוקי פלוגתייהו דר"מ ורבנן דמתני' באמר ליה ע"מ שאין לרבך רשות כו'. וזה כדברי הר"ב דהכא. ועיין עוד שכן לשון הר"ב בפירוש משנה ב' פ"ח דפסחים. ורבי אלעזר אומר דכל כה"ג כ"ע לא פליגי דקני עבד קני רבו. והב"ע כגון דא"ל ע"מ שתצא בהן לחירות. פירוש שתתנהו לרבך בפדיונך. ודברי ר"א פירשם הרמב"ם בפירושו דבהא פליגי ופסק נמי כחכמים דלישנא דע"מ שתצא בהן לחירות מהני ומינה דע"מ שאין לרבך רשות כו' לא מהני אפי' לרבנן. וכן העתיק בחבורו ריש פ"ה מהלכות עבדים ע"מ שתצא בהן לחירות. אבל נ"ל מתוך דבריו וביחוד ממ"ש בספ"ג מה' זכייה דבלשון זה א"צ שיאמר ג"כ ע"מ שאין לרבך רשות בהן. וכשאמר ע"מ שאין לרבך רשות בהן אע"ג דבלחוד לא מהני אם אמר ג"כ ועשה בהם כל מה שתרצה לא קנה רבו. וכבר הזכרתי כל זה בנדרים. ומ"מ בנדרים הוי ליה לפרש דלהלכה לאו דוקא שיאמר אלא מה שאת נושאת כו' אלא אם אומר ג"כ מה שתרצה תעשה סגי. וכ"ש דקשיא טובא להר"ב דלדידיה כי אמר ע"מ שאין לבעלך רשות בו בלבד סגי וא"צ שיאמר עוד כלום. שהוה ליה לפרש שם. ולא להניח המשנה כלשונה. והקשו בתוספות לרב ששת [שהוא פירוש הר"ב] לא אמר ר"מ דקנה רבו. אלא באינו אומר אלא ע"מ שאין לרבך רשות בו. ומשמע דכי אמר ע"מ שתצא בו לחירות. אפילו ר"מ מודה. וא"כ אמאי קאמר ר"מ בכסף ע"י עצמו לא. הא משכחת לה ע"י עצמו כשאמר ע"מ שתצא בו לחירות. ותירצו דרב ששת סובר דכהאי גוונא ע"י אחרים מקרי כיון דלא קנה אותם העבד לגמרי. ולא נתנו לו אלא ע"מ שיצא בהן לחירות ע"כ. ואחרי שמבואר דהר"ב מפרש כרב ששת. דפלוגתייהו באומר על מנת שאין לרבך רשות בלחוד קא מיפלגי. ולדידיה ר"מ מודה באומר ע"מ שתצא בו לחירות. קשיא לי היאך כתב. וזה לשונו. דקסבר אין קנין לעבד בשום צד בלא רבו: