מסכת עבודה זרה - פרק ד - משנה ו

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁהִנִּיחוּהָ עוֹבְדֶיהָ בִּשְׁעַת שָׁלוֹם, מֻתֶּרֶת. בִּשְׁעַת מִלְחָמָה, אֲסוּרָה. בִּימוֹסְיָאוֹת שֶׁל מְלָכִים, הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת, מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָם בְּשָׁעָה שֶׁהַמְּלָכִים עוֹבְרִים:

שהניחוה עובדיה. ואין דעתם לחזור:

בשעת שלום מותרת. הואיל ויצאו לדעת ולא נטלוה עמהם, בטלוה:

בימוסיות של מלכים. אבני גזית המתוקנות בדרך מהלך המלך, וכשהמלך עובר שם מושיבים שם עבודה זרה והוא משתחוה לה. ובגמרא. מפרש, מפני שמניחין אותה, כלומר אינן מיוחדות להושיב שם ע״ז כל שעה אלא בשעה שהמלכים עוברים, ופעמים שהמלכים עוברים בדו. ך אחרת ואין חוששין להם, הלכך לאו משמשי עבודה זרה חשיבי:

מפני שמעמידין אותם בשעה שהמלכים עוברים. פי' הר"ב ופעמים שהמלכים עוברים בדרך אחרת ואין חוששין להם. הלכך לאו משמשי ע"ז חשיבי. וכן ל' רש"י. וז"ל הר"ן כיון שלפעמים וכו' לא קביעי למחשבינהו משמשי ע"ז. ולאלתר מייאשי מינייהו והוי ליה כע"ז שהניחו עובדיה דשריא. ע"כ. והתוס' כתבו והכומרים שעבדום לא עשאום ע"ז אלא לצורך המלכים וכשרואין שאין המלכים חוששין בהם גם הם מבטלים אותה. ע"כ. והרמב"ם מפרש בענין אחר שכשמולך מלך אחר מקימין בימוס אחרת וזהו כשהמלכים עוברים ר"ל ממלכותן. ולא ידעתי למה הרמב"ם בחבורו. וכן הטור לא העתיקו בבא זו: