מסכת עבודה זרה - פרק ד - משנה ד

עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי, אֲסוּרָה מִיָּד. וְשֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵין אֲסוּרָה עַד שֶׁתֵּעָבֵד. נָכְרִי מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁלּוֹ וְשֶׁל חֲבֵרוֹ, וְיִשְׂרָאֵל אֵינוֹ מְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל נָכְרִי. הַמְבַטֵּל עֲבוֹדָה זָרָה, בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ. בִּטֵּל מְשַׁמְּשֶׁיהָ, מְשַׁמְּשֶׁיהָ מֻתָּרִין וְהִיא אֲסוּרָה:

ע״ז של נכרי אסורה מיד. דכתיב (דברים ז׳:כ״ה) פסילי אלהיהם, משפסלו נעשה לו לאלוה:

ושל ישראל עד שתיעבד. דכתיב (שם כ״ו) ושם בסתר, עד שיעשה לה דברים של סתר, כלומר שיעבדנה, שהישראל אינו עובד ע״ז אלא בסתו׳ מפני שמתירא מבית דין:

נכרי מבטל ע״ז שלו. דכתיב פמילי אלהיהם תשרפון באש, כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות, אבל אם בטלוה הרי אלו מותרים:

ושל ישראל. בזמן שיש לו בה שותפות. ואין כן הלכה, דנכרי אין מבטל ע״ז של ישראל אפילו יש לו בה שותפות:

וישראל אינו מבטל עבודה זרה של נכרי. ואפילו נתן לו הנכרי רשות:

נכרי מבטל ע"ז שלו. כתב הר"ב דכתיב פסילי אלהיהם תשרפון באש כשהן נוהגין בהן מנהג אלהות. אבל אם בטלום הרי הן בטלים. וכ"כ הרמב"ם בפרק ח' מהלכות ע"ז. וצריך לומר דס"ל אלהיהם למה לי. דאי לכדלעיל משפסלו נעשה לו לאלוה לחוד אתא. הוה מצי למכתב פסיליהם תשרפון באש. אלהיהם דכתב קרא למה לי דודאי דליכא למטעי דכל פסילים אפילו שאינם אלהים שהצריכן הכתוב שריפה אלא אלהים אשמועינן כשהן נוהגין וכו'. ומיהו בגמ' [דף נ"ב] דמאן דדריש פסילי אלהיהם משפסלו לאלוה נפקא ליה שפוסל אלוהו מדכתיב בסיפא דקרא לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. וקשיא אהדדי. כתיב לא תחמוד. וכתיב ולקחת לך. הא כיצד פסלו לאלוה לא תחמוד. פסלו מאלוה ולקחת לך. פירש"י דפסילי דרישא דקרא תרי גווני משמע ודרשינן ליה אאיסור והיתר דקראי:

ושל חברו. ונ"א ושל ישראל וכן העתיק הר"ב ופי' בזמן שיש לו בה שותפות ואין כן הלכה וכו'. ובגמ'. דרבי בילדותו שנה ושל ישראל וכלומר דשותפות. וסבר ישראל אדעתא דעכו"ם פלח. וכיון דעכו"ם מבטל דנפשיה. דישראל נמי מבטל. ובזקנותו שנה ושל חברו סבר ישראל אדעתא דנפשיה פלח. כי מבטל נכרי דנפשיה. דישראל לא בטיל:

ביטל משמשיה. דמשמשיה בתרה גרירי. הר"ן: