מסכת עבודה זרה - פרק ב - משנה ז

אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. חָלָב שֶׁחֲלָבוֹ גוֹי וְיִשְׂרָאֵל רוֹאֵהוּ. וְהַדְּבַשׁ. וְהַדַּבְדָּנִיּוֹת אַף עַל פִּי שֶׁמְּנַטְּפִין, אֵין בָּהֶם מִשּׁוּם הֶכְשֵׁר מַשְׁקֶה. וּכְבָשִׁין שֶׁאֵין דַּרְכָּן לָתֵת לְתוֹכָן יַיִן וָחֹמֶץ. וְטָרִית שֶׁאֵינָהּ טְרוּפָה. וְצִיר שֶׁיֶּשׁ בָּהּ דָּגָה. וְעָלֶה שֶׁל חִלְתִּית. וְזֵיתִים גְּלֻסְקָאוֹת הַמְגֻלְגָּלִין. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, הַשְּׁלוּחִין, אֲסוּרִין. הַחֲגָבִים הַבָּאִים מִן הַסְּלוּלָה, אֲסוּרִין. מִן הַהַפְתֵּק, מֻתָּרִין. וְכֵן לִתְרוּמָה:

וישראל רואהו. לאו דוקא רואהו, אלא כיון דאי קאי חזי ליה אע״ג דכי יתיב לא חזי ליה, הנכרי ארתותי מרתית, אמר השתא קאי וחזי לי:

והדבדניות. החלות שרודין מן הכוורת שבהם הדבש. אע״פ שהו נוטפות לא חיישינן שמא עירב בהם יין נסך. פירוש אחר, אשכולות של ענבים. אע״פ שהיין נוטף מהן אין בהן משום יין נסך, ואין בהם משום הכשר משקה שיהא מוכשר לטומאה, דסתמן לאכילה ולא ניחא ליה במשקה הנוטף מהן:

וטרית שאינה טרופה. ואע״פ שהיא עשויה חתיכות, [נשאר] ראש הדג ושדרתו קיימין וניכר שהוא טהור:

עלה של חלתית. דהא לא מפסקו לה בסכין:

וזיתים גלוסקאות מגולגלים. זיתים הכנוסים בכלי עגול ומתחממים ונעצרים מאליהן ונעשים כגלוסקים מגולגלים כמו ביצה מגולגלת שנתחממו:

השלחין אמורין. אם נתרככו הזיתים כל כך עד שכשלוקח הזית בידו הגרעין שבתוכו משתלח ונופל מאליו, אסורין, דמחמת היין נתרככו. ואין הלכה כרבי יוסי:

מן הסלולה. מן הסל שלפני החנוני, אסורים. שמזלף עליהם יין כדי שיתרככו:

מן ההפתק. ממקום שכונסן שעוצרים אותם שם זה על זה, מותרין. שאינו מזלף עליהן יין עד שנותנן לפניו למכור:

וכן לתרומה. וכן כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין, כל הנמצא לפניו אסור, שמא תרומה היא. אבל הבא מן האוצר, מותר, דארתותי מרתת דלמא שמעי רבנן ויפקירו כל האוצר:

וישראל רואהו. כתב הר"ב לאו דוקא רואהו וכו' העכו"ם ארתותי מרתת והוא שיודע שחלב טמא אסור לישראל. טור סימן קט"ו:

והדבש. למאי ניחוש לה אי משום עירובי. [שמא עירב בו יין] מסרא סרי אי משום בשולי עכו"ם הא נאכל כמות שהוא חי אי משום גיעולי עכו"ם נותן טעם לפגם הוא ומותר. גמ':

והדבדניות. פי' הר"ב החלות שרודין וכו'. כ"פ הרמב"ם ומסיים וגם אותם החלות לא תכשיר ואע"פ שהדבש מכשיר מכלל השבעה משקין כמו שנבאר במסכת מכשירין לפי שהוא באותה שעה כעין אוכל. לא משקה. עד שמתיכין אותו ומוציאין דבשו. ע"כ. ומ"ש הר"ב פירוש אחר אשכולות של ענבים וכו' כן פירש"י. ומ"ש הר"ב ואין בהן משום הכשר משקה וכו' דסתמן לאכילה גמרא לתרוצי הא דבי"ח דבר דפ"ק דשבת היא הגזירה הי"ב הבוצר לגת הוכשר כמ"ש שם הר"ב. ומשני דהבוצר קא בעי לה למשקה. וכלומר גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה כדכתב הר"ב התם בשבת דהכי איתא התם בגמ' [דף ט"ז] ושם מקומו ובכאן לא חש הגמ' להאריך ועמ"ש במ"ט פ"ד. ואל תתמה על פי' הראשון דדבדניות הם חלות דבש והיכי רמי עלה מהבוצר דהכי רמי מדבבוצר מוכשר אע"ג דלא צריך למשקה ה"נ יהא מוכשר אע"פ שאינו צריך:

וכבשין שאין דרכן וכו'. ולא גזרינן אטו דרכן. הר"ן:

וטרית שאינה טרופה. פי' הר"ב שישאר ראש הדג ושדרותיו קיימין וניכר שהוא טהור לשון הרמב"ם שישאר ראש הדג ושדרתו נראים עד שידוע מאותה צורה שהוא דג טהור. ומפרש הכ"מ פ"ג מהלכות מאכלות אסורות ובב"י סימן פ"ג דהיינו לומר שהוא מכיר בטביעות עין בראש ושדרה שהוא ממין דג פלוני שהוא טהור. וכ"כ הראב"ד. ואע"פ שהר"ן דחה זה הפירוש דא"כ מאי מותיב בגמ' וכו'. י"ל דהכי מותיב וכו':

עלה של חלתית. מפרש בגמ' דלא נצרכה אלא לקורטין שבה כלומר הנדבקין בעלין. וקמ"ל דלא חיישינן שמא ערבו בהן מאותן קורטין שחתכו מן העלין בסכינא דנכרי ונותנן בעלין משום דאי איתא דהכי הוה משרק שרקי כלומר נופלין היו מן העלין. הר"ן:

וזיתי גלוסקאות המגולגלין. פירש הר"ב זיתים המכונסים וכו' שנתחממו ונרפו מחמת שמנן. רש"י. ובגמרא פשיטא לא נצרכא אע"ג דרפו טובא מהו דתימא חמרא רמא בהו קמ"ל הני מחמת משחא הוא דרפו:

השלוחין. הר"ב העתיק השלחין. וכן הוא בגמ' ובפירש"י. אבל בירושלמי כגרסת הספר וכן היא גרסת הרמב"ם וכתב פירוש השלוחין כאילו אמר השולחין וכמו רוכב ורכוב ע"כ. ור"ל בגמ' פ"ק דב"מ דף ח'. ועוד משנה סוף פ"ד דזבים ועמ"ש במ"ג פ"י דנדרים:

מן ההפתק. פירש הר"ב שאינו מזלף עליהן וכו' רש"י. ומסיים הר"ן דמקלקל להו:

לתרומה. פירש הר"ב כהן החשוד למכור תרומה לשם חולין. דתרומה אין דמיה יקרים. שאינה ראויה אלא לכהנים. רש"י בגמרא: