מסכת עבודה זרה - פרק א - משנה ט

אַף בִּמְקוֹם שֶׁאָמְרוּ לְהַשְׂכִּיר, לֹא לְבֵית דִּירָה אָמְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַכְנִיס לְתוֹכוֹ עֲבוֹדָה זָרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ. וּבְכָל מָקוֹם לֹא יַשְׂכִּיר לוֹ אֶת הַמֶּרְחָץ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא נִקְרָא עַל שְׁמוֹ:

אף במקום שאמרו להשכיר. לר׳ מאיר בסוריא דוקא ולא בארץ ישראל, ולרבי יוסי אפילו בארץ ישראל:

לא לבית דירה אמרו. אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה:

מפני שהיא נקראת על שמו. והנכרי מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בה בשבת. ולא דמי לשדה של ישראל שאריס נכרי עושה בה מלאכה בשבת, דשדה לאריסות עבידא, והנכרי אריסותא דנפשיה קא עביד, אבל מרחץ לאו לאריסותא קא עבידא ואין הכל יודעים שהישראל השכירה לנכרי, ולכך אמור. ובזמן הזה שדרך להוריד אריס למרחץ לשנה, למחצה לשליש ולרביע כדרך שמורידין לשדות, שרי להשכיר מרחץ לנכרי, ואע״פ שהנכרי עושה בה מלאכה בשבת מידע ידעי שהעכו״ם ארימ בה ואריסותא דנפשיה קא עביד:

אף במקום שאמרו להשכיר. כתב הר"ב לר"מ בסוריא דוקא ולא בא"י ולר' יוסי אפילו בא"י כלומר ומתני' דתנן במקום שאמרו רבי מאיר היא. והכי איתא בגמ' [*ואע"ג דהוי סתם שאחר מחלוקת ואפ"ה פסק הר"ב במשנה דלעיל כרבי יהודה משום דר"י אמר שמואל פסק כן לעיל בגמ'. והוי ככל שאר כללות שעל פסקי ההלכות שאינם אלא היכא דלא אפסיקא להדיא בגמ' הלכה כמאן. ושוב ראיתי בספר כריתות בחלק ימות עולם שער ג' שכתב בשם ירושלמי דפרק החולץ ודפ"ק דמגילה רב שמואל בר אבא משום רב אחא הדא דאתמר כשאין מחלוקת אצל סתם. אבל אם יש מחלוקת אצל סתם ל"א בהא הלכה כסתם. וכתב עלה ונראה לי דילפינן מתוך זה דאם יש סתם אצל המחלוקת עצמו. כמו שיש שני תנאים חולקים בדבר אחד ואח"כ תכף דעת שלישי. אין הלכה כסתם. אלא א"כ יש מחלוקת לפניו וסתם במקום אחר כמו בפרק אחר או באותו פרק רחוק מן המחלוקת עכ"ל. ומ"ש דעת שלישי לאו דוקא אלא מה שמתחלה יש מחלוקת והם שתי דעות קורא למה שאחר כך דעת שלישי ואע"פ שהיא דעה א' משתים הקדומות. עוד שם מהירושלמי שאם יש בין יחיד וחכמים מחלוקת וכו' ע"ש שאין להאריך במה שאינו מענייננו]:

במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה. אמרינן עלה בירושלמי הא במקום שנהגו למכור מוכר הוא לו ואפילו לבית דירה ומשכיר הוא לו ואפי' לבית דירה והיינו טעמא משום דהאי לא תביא תועבה אל ביתך להא מלתא אסמכתא בעלמא היא דעיקר קרא בישראל המכניס עכו"ם לביתו הוא והכי מוכח בסוף מכות [דף כ"ב] הלכך בארץ שאנו מצווין לשרש אחר ע"ז אסרו חכמים שלא להשכיר לבית דירה. וכן נמי בסוריא מפני סמיכותה לארץ ישראל. אבל בחוץ לארץ שאין אנו מצווין לשרש אחריה משכירין אפילו לבית דירה. ולישנא דמתני' נמי דיקא הכי. דקתני סיפא ובכל מקום לא ישכיר לו את המרחץ. ואם איתא דאיסור בית דירה בכ"מ נמי. ה"ל למתנייה ולא ישכיר לו את המרחץ דרישא נמי בכל מקום היא אלא ש"מ דאיסורא דרישא ליתא אלא בארץ ישראל וסוריא אבל בחוץ לארץ לא מש"ה תנא סיפא בכל מקום. הר"ן:

לא לבית דירה אמרו. ל' הר"ב אלא להכניס שם תבן ועצים וכיוצא בזה כלומר לאפוקי להכניס בו יין נסך שאינו רשאי להשכירו לכך. ואם עשה כן שכרו אסור כדברי הראב"ד בפרק י' מהלכות ע"ז:

מפני שהוא נקרא על שמו. כתב הר"ב והעכו"ם מחממה בשבת ויאמרו מרחץ של פלוני יהודי רוחצים בו. לשון הרמב"ם ויכנסו בו העכו"ם ויאמרו רחצנו וכו' ובזה יש חלול השם למי שישמע זה ואינו יודע שהוא שכור וכו'. ומה שהעתיק הר"ב שהיא נקראת. כן הוא בירושלמי: