מסכת מכות - פרק ב - משנה ו

רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּתְּחִלָּה, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד מַקְדִּימִין לְעָרֵי מִקְלָט, וּבֵית דִּין שׁוֹלְחִין וּמְבִיאִין אוֹתוֹ מִשָּׁם. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב מִיתָה בְּבֵית דִּין, הֲרָגוּהוּ. וְשֶׁלֹּא נִתְחַיֵּב מִיתָה, פְּטָרוּהוּ. מִי שֶׁנִּתְחַיֵּב גָּלוּת, מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה) וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וְגוֹ'. אֶחָד מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶחָד הַמְרֻבֶּה בִבְגָדִים וְאֶחָד שֶׁעָבַר מִמְּשִׁיחָתוֹ, מַחֲזִירִין אֶת הָרוֹצֵחַ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מַחֲזִיר אֶת הָרוֹצֵחַ. לְפִיכָךְ אִמּוֹתֵיהֶן שֶׁל כֹּהֲנִים מְסַפְּקוֹת לָהֶן מִחְיָה וּכְסוּת, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפַּלְּלוּ עַל בְּנֵיהֶם שֶׁיָּמוּתוּ. מִשֶּׁנִּגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲרֵי זֶה אֵינוֹ גוֹלֶה. אִם עַד שֶׁלֹּא נִגְמַר דִּינוֹ מֵת כֹּהֵן גָּדוֹל וּמִנּוּ אַחֵר תַּחְתָּיו, וּלְאַחַר מִכֵּן נִגְמַר דִּינוֹ, חוֹזֵר בְּמִיתָתוֹ שֶׁל שֵׁנִי:

ואחד המרובה בבגדים. שאחר שנגנזה צלוחית של שמן המשחה לא היה מתחנך להיות כהן גדול אלא בלבישת שמונה בגדים:

ואחד שעבר ממשיחתו. שאירע קרי לכהן גדול ביום הכיפורים ומינו אחר תחתיו. במיתת כל אחד מאלו הוא חוזר, אע״פ שהאחר חי. דשלש פעמים כהן גדול כתיב בפרשה:

רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. דקרא אחרינא כתיב (במדבר ל״ה) לשוב לשבת בארץ עד מות הכהן. ורבנן, כיון דלא כתיב בההוא קרא הכהן הגדול לא דרשי ליה. והלכה כחכמים:

שלא יתפללו על בניהם שימותו. והם פשעו, שהיה להם לבקש רחמים על דורם שלא יארע בהן תקלה ולא בקשו:

משנגמר דינו. לגלות. דמשנגמר דינו ועומד לגלות כאילו גלה:

רבי יוסי בר' יהודה אומר וכו'. כבר כתבתי במ"ו פ"ג דבכורים כמה מקומות שנשנה בל' פלוגתא וליכא דפליג. ומ"מ בכאן אפשר שרבינו הקדוש מחבר המשניות רומז בזה ששנאו בלשון פלוגתא שהוא עצמו חולק עליו בזה. וכדאיתא בברייתא בגמ'. רבי אומר מעצמן הן גולין כסבורין הן אחד מזיד ואחד שוגג קולטות. והן אינן יודעין שבשוגג קולטות. במזיד אין קולטות. ועיין בפרק דלקמן משנה ט"ו ומ"ש שם:

בתחלה. תחלת משפטן של רוצחים ועיקרו. זהו. אחד שוגג ואחד מזיד וכו'. ויליף טעמא מקרא (דברים י"ט) וכי יהיה איש שונא לרעהו וארב לו וקם עליו [והכהו נפש ומת ונס] וגו'. משמע אם הרגו בכונה ינוס. וכתיב בתריה ושלחו זקני עירו וגו'. ל' רש"י בגמ':

ובית דין שולחין ומביאין וכו'. מי שנתחייב מיתה וכו'. שנאמר (שם) ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת. מי שלא נתחייב מיתה וכו'. שנאמר (במדבר ל״ה:כ״ה) והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם. ברייתא בגמ':

ואחד שעבר ממשיחתו. כתב הר"ב שארעו קרי וכו' ומנו אחר תחתיו. וכ"פ הרמב"ם. ורש"י מסיים בה וכשנתרפא כהן חוזר לעבודתו ועבר זה ממשיחתו:

רבי יהודה אומר אף משוח מלחמה. כתב הר"ב דקרא אחרינא כתיב וכו' ורבנן כיון דלא כתיב הכהן הגדול לא דרשי ליה אלא חד מהנך הוא. גמ':

כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו. כתב הר"ב והם פשעו כו'. דאי לאו הכי. מאי אכפת בקללתם והכתיב כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא (משלי כ"ו ב'). גמ':

משנגמר דינו מת כהן גדול ה"ז אינו גולה. כתב הר"ב דמשנגמר וכו' כאילו גלה. ותימא מאי סברא היא זו דהוי כאילו גלה משום שנגמר דינו. דבשלמא להחמיר עליו כדאשכחן בפרק בן סורר מ"ד אם משנגמר דינו ברח [ואח"כ] הקיף זקן התחתון דחייב ניחא. דאמרי' הואיל ונגמר דינו אין הקפת הזקן פוטרו מדינו שנתחייב בה. אבל לומר דגמר דינו בא להקל עליו זו אינה סברא כלל. ובגמ' אמרי' בטעמא דאינו גולה. דמיתת כהן מכפרה. ופירשו התוס' שהרי אילו גלה יום אחד ומת כהן גדול [הוא] חוזר. ואילו לא מת אפילו שהה כמה שנים אינו חוזר. ש"מ דמיתת כהן מכפרת מגלות. ע"כ. והוי ק"ו. ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו. מי שלא גלה. אינו דין שלא יגלה:

אם עד שלא נגמר דינו כו'. חוזר במיתתו של שני. דאמר קרא (במדבר ל"ה) וישב בה עד מות כ"ג אשר משח אותו בשמן הקדש. וכי הוא מושחו אלא זה שנמשח בימיו [משנעשה זה רוצח]. [רש"י] מאי הו"ל למעבד [למה נענש מאחר דלא הוה כ"ג כשהרג זה] הו"ל לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש [גמ'] והלכך ליכא לאוקמי קרא לאחר שנגמר דינו. דהוה קשה מאי הול"ל למעבד: