מסכת מכות - פרק א - משנה ט

הָיוּ שְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וּשְׁנַיִם רוֹאִין אוֹתוֹ מֵחַלּוֹן זֶה וְאֶחָד מַתְרֶה בוֹ בָּאֶמְצַע, בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ, הֲרֵי אֵלּוּ עֵדוּת אַחַת. וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ שְׁתֵּי עֵדֻיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, הוּא וָהֵן נֶהֱרָגִין וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, לְעוֹלָם אֵין נֶהֱרָגִין עַד שֶׁיְּהוּ פִּי שְׁנֵי עֵדָיו מַתְרִין בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז) עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים. דָּבָר אַחֵר, עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים, שֶׁלֹּא תְהֵא סַנְהֶדְרִין שׁוֹמַעַת מִפִּי הַתֻּרְגְּמָן:

ואחד מתרה בו באמצע. המתרה מצטרף עם הכת של עדים, שהוא רואה אותם והם רואים אותו בשעת ההתראה. לפיכך אם היו שתי הכתות שבשתי החלונות רואים אותו, מצטרפים אלו עם אלו והם כולם עדות אחת:

הוא והן נהרגין. הוא נהרג דאכתי איכא כת אחת שלא הוזמה, והם הניזמין נהרגין שהרי הוזמו:

שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. שצריכין שיהיו הדיינים מכירים בלשון העדים. ולא יצטרכו להעמיד מליץ בינותם. וכן הלכה:

ואחד מתרה בו באמצע. תימה אמאי הוצרך לומר ואחד מתרה שאין מן העדים. ויש מפרשים דנקטיה משום רישא דקתני רואין אלו את אלו ומסתמא היינו ע"י המתרה שאומר לעדים לאלו ואלו ראו את [המעשה] הרע שזה [עושה] ונראה למשי"ח דנקט לאפוקי מדרבי יוסי דאמר בסיפא. אינו חייב עד שיהו פי שנים עדים מתרין בו. תוס':

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו. ל' הר"ב אם היו שתי הכתות שבשתי התלונות רואים אותו וכו'. וז"ל הרמב"ם בפירושו כשיהיה זה המתרה רואה שני העדים שבחלון זה ושני העדים שבחלון אחר וכמו כן הן כולן רואין את המתרה וכו'. ע"כ. ול' מקצתן לא דייק הכי ולשון התוס' שמקצתן רואין אלו את אלו. מצטרפין יחד אף אותם שאין רואין. ע"כ. ולקמן אעתיק לשון הרמב"ם שבחבורו:

ואם לאו וכו'. מסקי התוס' דמיירי כשאין רואין המתרה ואין המתרה רואה אותם. אלא שמעו המתרה שמתרה כך ובכך סגי דהא קיימינן לרבנן דפליגי ארבי יוסי דבסמוך ולא בעי פי שני' עדיו מתרין בו כמו ר' יוסי. ע"כ. וכלומר דאי המתרה רואה אותן או הן רואין אותו מצטרפין והוי השתי כתות כעדות אחת כדקתני רישא בזמן שמקצתן וכו' אלמא לא בעינן שיהא כל השנים וכו' אלא בחד סגי וכמבואר בדבריהם. וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות עדות היו שני עדים רואין וכו' בזמן שמקצתן רואין וכו' ואם לא היו רואין אלו את אלו ולא צירף אותן המתרה הרי אלו שתי עדיות. ע"כ. נראה מדבריו שחזר ממ"ש בפירושו ומפרשו בחבורו כדברי התוס' שמקצתן דוקא הוא. ולפיכך התנה בסיפא ולא צירף וכו' דאילו צירף המתרה בלבד הוי כמקצתן שראו וכו' והוי ככת אחת:

והשנייה פטורה. אם הוזמה הכת השנייה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם. שוב אין נהרגין דקי"ל לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב (דברים י"ט) כאשר זמם לעשות לאחיו ולא כאשר עשה נ"י. ועמ"ש במשנה ד' פ"ג דב"ב דמשמע דלענין ממון אפילו כאשר עשה נמי מחייבינן ליה לשלומי. ודעת הרמב"ם בפרק כ' מהלכות עדות דלא מבעיא לענין ממון אלא דאפי' לענין מלקות נמי אפילו לקה זה שהעידו עליו לוקין אלו. וחתר הכ"מ למצוא מנין לו כל זה ואשתמיטתיה דלענין ממון יש לו על מה לסמוך אותה ששנינו במשנה ד' פ"ג דב"ב. אך הביא דברי התוס' דרב"ק שהעתקתי אני שם בב"ב דמיישבין למה בממון אפי' כאשר עשה ואין דבריהם מספיקים לענין מלקות. ולפיכך תירץ הכ"מ דסבירא ליה להרמב"ם דזה שאמרו ולא כאשר עשה דדוקא בהריגה היא שכיון שנהרג זה על ידיהם גדול עונשם מנשוא דוגמא לדבר [סנהדרין דף ס"ד]. נותן כל זרעו למולך פטור שנאמר מזרעו ולא כל זרעו אבל במלקות לא שייך כולי האי. ועוד י"ל דמאחר שאלהים נצב בעדת אל לולי שזה הנדון היה חייב מיתה. לא היה מניח הקב"ה להסכים על ידיהם שתאבד נפש אחת מישראל ומדהוסכם ונעשה הוכחה היא זו דגברא קטילא קטלי. ע"כ. ובסברא זו שכתב בתירוץ האחרון כבר קדמהו הרמב"ן בפירוש התורה אבל אפשר שהרמב"ן לא נתכוין לתרץ הקושיא. אלא לתת טעם על ולא כאשר עשה ובין לענין מיתה או מלקות וממון דלא כאשר עשה. ואע"ג דאסברה לה לענין חיוב מיתה לא שנא אלא דנקט בחיוב מיתה דהוא רישא דקרא. דאמר נפש תחת נפש. ובין כך ובין כך לבי מהסס בדבר. שאחרי שלא מצינו שחלק הכתוב בין מיתה למלקות וממון. דאנן ניקום ונחלק מסברא דנפשין והרי אפשר שיש להכתוב טעם אחר על ולא כאשר עשה. ולאותו הטעם לא יהיה שום סברא לחלק. ובשלמא ממון מצאנו המשנה דב"ב שהיא מראה פנים לחלק. נאמר שיש לסמוך על קבלתם או אולי מקרא מצאו ודרשו. אע"פ שלא הזכירוהו חכמי הגמ'. אבל הרמב"ם שהוסיף מדיליה לחלק גם במלקות ודאי כל המטעמים לא ינעמו לחיך עד שנביא ראיה לדבריו מדברי חכמינו ז"ל שהם קבלו או דרשו כן. כ"ש שאלו הטעמים בעצמם הם חלושים מאד וכ"ש להעמיד עליו בנין כזה:

שנאמר על פי שנים עדים. כלומר שיהא הדבר כולו שהוא העדות וההתראה קם ע"פ שנים העדים. נ"י:

דבר אחר על פי וכו' שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. שמא יחליף המתורגמן בלשון העדות ועוד כשישמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם יותר. נ"י. ונראה בעיני דאע"ג דאין אנו צריכין לטעמיה דקרא. דר"ש הוא דדריש טעמיה דקרא מ"מ בכאן אנו צריכין לכך. דאי לאו דמסברא בעלמא נפקא לן מנא ליה לר' יוסי להוציא אלו ב' הדרשות מן הכתוב אלא דעיקר קרא דריש עד שיהו פי שני עדיו וכו' ודבר אחר מסברא אית ליה ואסמכיה אקרא. וקסבר דמלתא דסברא כי האי לא איצטריך קרא אלא כי אתא קרא לאשמועינן עד שיהו פי שני עדיו וכו' והשתא דכתיב קרא אסמכינן נמי עליה שלא תהא סנהדרין שומעת וכו':