מסכת מכות - פרק א - משנה א

כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין, מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה, אֵין אוֹמְרִים יֵעָשֶׂה זֶה בֶן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶן חֲלוּצָה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת, אֵין אוֹמְרִים יִגְלֶה זֶה תַחְתָּיו, אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרַשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ, שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה, וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַעְלָהּ. מְעִידִין אָנוּ בְאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז עַל מְנָת לִתְּנָן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, וְהוּא אוֹמֵר מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים, אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְיָדוֹ אֶלֶף זוּז, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלשִׁים יוֹם, בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים:

כיצד העדים נעשים זוממין. הכי קאמר, אותן עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהן דין הזמה, כלומר שאין מקיימין בהם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כיצד הן נעשים זוממים:

מעידין אנו באיש פלוני. כהן:

שהוא בן גרושה. בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד והרי הוא חלל:

אין אומרים. אם הוזמו והם כהנים יעשה זה בן גרושה לקיים בו כאשר זמם, דהא כתיב (דברים י״ט) ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו. ואם תעשהו חלל והוא כהן, פסלת את זרעו לעולם. ואם תאמר נפסול אותו לבדו ולא זרעו, בעינן כאשר זמם לעשות וליכא, שהרי הוא זמם לפסול הנידון ואת זרעו:

אלא לוקה ארבעים. דאמר קרא (שם כ״ה) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, משום דהרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא, עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע:

אין אומרים יגלה זה. דכתיב ברוצח (שם י״ט) הוא ינוס, הוא ולא זוממיו:

שגירש את אשתו. בפנינו ביום פלוני, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה:

והלא בין היום ובין למחר. כלומר מה ישלמו לו, אם תאמר כל הכתובה, והלא שמא ימות או שמא יגרשנה היום או למחר וסופו ליתן לה, נמצא שלא היו מפסידין אותו כלום:

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. מספק. שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה לוקח, ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו שנתן, וכך יתנו העדים לבעל:

כיצד העדים נעשים זוממין וכו'. כתב הר"ב הכי קאמר אותם עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהם דין הזמה וכו'. דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה *א) כל עיקר. אלא מלקות [ארבעים]. וכיצד כו'. גמ':

באיש פלוני. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין:

שהוא בן גרושה. לשון הר"ב בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד. וכן לשון רש"י. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. כלשון רש"י בפירוש החומש בפסוק ועירד ילד. ע"ש:

בן גרושה. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו' דזה הוה שייך בין בישראלים בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוס':

בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר"ן. ועמ"ש במשנה ג' פ"ט דיבמות:

אלא לוקה ארבעים. כתב הר"ב דאמר קרא והצדיקו וכו' משום דהרשיעו וכו' בתמיה. אי הצדיקו והרשיעו בדיינים קאמר. וצדיק ורשע בבעלי דינין ל"ל והצדיקו צדיק וכו' לכתוב כי יהיה ריב בין האנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. דאתא קרא למתלי מלקות בהצדיקו והרשיעו. אלא על כרחך בעדים משתעי. עדים שקרים שהרשיעו ואתו עדי אחריני וכו' והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות. והפילו השופט והכהו. רש"י. ובגמ' ותיפוק ליה מלא תענה פירש"י כל עונשי לאוין מלקות. אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו. ע"כ. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עמ"ש במשנה ג' פ"ג. ועיין בפרקין משנה ג':

שהוא חייב לגלות. וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן. והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכילת חלב [כדתנן ברפ"ג דכריתות] וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. אבל קשה מהא דתנן בפ"ב משנה ג' דשונא *ב) [אינו גולה לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה] [*כלומר וכי לא מיירי נמי בכה"ג]. ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר. ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו. יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד. כמו בלא אכלתי [חלב]. אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא. תוס':

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. כתב הר"ב שאם נתאלמנה וכו' יטלה לוקח ואם מתה יירשנה וכו' וכך יתנו העדים לבעל. וכך דעת הרמב"ם בר"פ כ"א מה' עדות. ורש"י הקשה דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה ויפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד. ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד. והיא מחוסרת גוביינא. ואם באו למכור לאחר זו זכות ספקה וזה זכות ספקו. שלו נמכר יותר משלה. וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה. ואותו לא ישלמו שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן. אבל אותם דמים לא היו מפסידין אותו שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. ובשומא זו מפסידין הזוממין ויתנו יותר מאלו היו שמין זכות ספקו. כיצד הרי שהיתה כתובתה מאה מנה אם בא למכור זכות ספקו יתן לו הלוקח חמשים מנה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה. לפי שאין זכות ספקה שוה כמו זכות ספקו. כדפרישית. לכך כשהוא מוכר זכותו בחמשים מנה. היא מוכרת בארבעים מנה. והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה. וא"נ דאה"נ דשמין זכות ספיקו. וזהו שנותנין לבעל. ומתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן וכו'. ושמין ב"ד זכות ספיקו ויתנו לו. כך פירש"י והתוס'. ומ"ש בכ"מ שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו. לא עיין יפה. שלא על פירושו זה כתב כן אלא על הפירוש ששמע מזולתו. ומיהו ודאי דלישנא דמתני' דחיקא טובא לשני הפירושים הללו. גם הרא"ש הקשה עליו. ופי' שהיא כפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן רהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום וכו'. ה"נ שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד. שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש. או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם. כי שמא תמות בחייו. אלא דבבא הסמוכה. השומא ידועה. אבל שומא זו מסיק דשמין באשה אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסבלה ויגרשנה. וכן שמין בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זבורית. דבכל זה נותן הלוקח את עיניו:

בכתובתה. וא"ת ולחייבו שאר כסות ועונה דהא מפסדי לאשה. וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות ועונה ועוד י"ל שאומרת גרשתני וא"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים. תוס'. ובפירוש שאר כסות ועונה. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות: