מסכת בבא קמא - פרק ח - משנה ו

הַתּוֹקֵעַ לַחֲבֵרוֹ, נוֹתֵן לוֹ סֶלַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי, מָנֶה. סְטָרוֹ, נוֹתֵן לוֹ מָאתַיִם זוּז. לְאַחַר יָדוֹ, נוֹתֵן לוֹ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. צָרַם בְּאָזְנוֹ, תָּלַשׁ בִּשְׂעָרוֹ, רָקַק וְהִגִּיעַ בּוֹ רֻקּוֹ, הֶעֱבִיר טַלִּיתוֹ מִמֶּנּוּ, פָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. זֶה הַכְּלָל הַכֹּל לְפִי כְבוֹדוֹ. אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא, אֲפִילוּ עֲנִיִּים שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל, רוֹאִין אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם בְּנֵי חוֹרִין שֶׁיָּרְדוּ מִנִּכְסֵיהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם, יִצְחָק וְיַעֲקֹב. וּמַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁפָּרַע רֹאשׁ הָאִשָּׁה בַּשּׁוּק, בָּאת לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְחִיְּבוֹ לִתֵּן לָהּ אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ רַבִּי, תֶּן לִי זְמַן. וְנָתַן לוֹ זְמַן. שְׁמָרָהּ עוֹמֶדֶת עַל פֶּתַח חֲצֵרָהּ וְשָׁבַר אֶת הַכַּד בְּפָנֶיהָ, וּבוֹ כְּאִסָּר שֶׁמֶן. גִּלְּתָה אֶת רֹאשָׁהּ, וְהָיְתָה מְטַפַּחַת וּמַנַּחַת יָדָהּ עַל רֹאשָׁהּ. הֶעֱמִיד עָלֶיהָ עֵדִים, וּבָא לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ, רַבִּי, לָזוֹ אֲנִי נוֹתֵן אַרְבַּע מֵאוֹת זוּז. אָמַר לוֹ, לֹא אָמַרְתָּ כְּלוּם. הַחוֹבֵל בְּעַצְמוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, פָּטוּר. אֲחֵרִים שֶׁחָבְלוּ בּוֹ, חַיָּבִין. וְהַקּוֹצֵץ נְטִיעוֹתָיו, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי, פָּטוּר. אֲחֵרִים שֶׁקָּצְצוּ אֶת נְטִיעוֹתָיו, חַיָּבִים:

התוקע לחבירו. שמחבר אצבעותיו בפס ידו ומכה אותו באגרוף:

נותן לו סלע. דמי בשתו. ואין הלכה כר״י שאומר מנה:

סטרו. שהכהו בפס ידו על לחיו, ואיכא בשת טפי:

צרם. משך. לשון אחר, פגם:

הכל לפי כבודו. כל אלו הדמים שהוזכרו במשנה אינם אלא למכובד ביותר. אבל לאדם בזוי פוחתין לו:

אמר רבי עקיבא וכו׳ רבי עקיבא פליג אתנא קמא, וסבר דבין מכובד בין בזוי כולן שוין לדיני קנסות הללו. ואין הלכה כרבי עקיבא:

ונתן לו זמן. והני מילי לבושת דלא חסריה ממונא, יהבינן זמן. אבל לנזקין דחסריה ממונא, לא יהבינן זמן:

שמרה. המתין לה עד שראה אותה עומדת על פתח חצרה:

ובו כאיסר שמן. שמן קנוי באיסר:

לזו אני נותן ארבע מאות זוז. שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה לגלות ראשה ומראה היא שאינה מקפדת על הבושת:

התוקע לחבירו נותן לו סלע. כתב הרמב"ם פ"ג מהלכות חובל דכל אלו הכאות השנויים במשנתנו יש בהן ביזוי וצער מעט [ואין בהם נזק] ופסקו חכמים דמים קצובים. ואותו הממון הקצוב הוא דמי הצער והבשת. והרפוי והשבת בין צריך לרפואה ושבת. בין לא צריך. כזה הוא משלם ע"כ. והטור סימן ת"ך כתב בשם הרי"ף שאלו דברים הקצובים אינם אלא בשביל בושת וצער. שב' דברים אלו ישנם ברוב היזק. שאדם עושה לחבירו. ואם יש רפוי ושבת הכל לפי הענין ובזה לא יכלו חכמים ליתן קצבה:

סלע. אסיקנא בגמרא ריש פ"ד דסלע מדינה תנן. ושיעורו כתבתי במ"ב פ"ק דכתובות:

מנה. מסקינן בגמרא דפרקין דמנה צורי קאמר. וכתבו התוספות בריש פ"ד דתימה שחלוקין כל כך זה מזה. דסלע מדינה אחד ממאתים במנה צורי [דמנה צורי עשרים וחמשה סלעים. וסלע מדינה שמינית בשל צורי. ומיהו בכסף שבו אבל נחושת יש בסלע מדינה מה שאין כן כלל בצורי. ובהכי לא איירי לפי שאין הנחשת שוה הרבה]. ונראה דזה דבר בעשיר וזה דבר בעני אבל ליכא למימר דלא פליגי. דבגמרא משמע קצת. דפליגי. ע"כ. וכן דעת הר"ב דפליגי מדקאמר ואין הלכה כרבי יהודה:

לאחר ידו. שהכהו באחר ידו והוא קלון יותר. הרמב"ם:

והגיע בו רוקו. דאילו הגיע בבגדו לא מאי אמרת נהוי כי ביישו בדברים. זאת אומרת ביישו בדברים פטור. גמרא. וכתב הרא"ש ונ"ל טעמא משום דכתיב (דברים כ״ה:י״א) והחזיקה במבושיו דמשמע דלא חייבה תורה אלא על בושת גופו. אבל בושת דדברים או רקק על בגדו פטור:

רואין אותן כאילו הן בני חורין שירדו מנכסיהן. כי יש עשירים שאין מתביישין יותר מבני חורין שירדו. וכן עניים. ואין יכולין לדקדק עליהם כל כך איזה מהן מתבייש כאילו ירד ואיזה מתבייש יותר או פחות. וכיוצא בזה בהעביר טליתו ופרע ראש האשה בשוק דאין מדקדק בדבר אם היו שם בני אדם שרגילים להתבייש יותר מפניהם. כגון בני אדם חשובים או לא. אלא שוים לשומא אחת. תוספות דף פ"ו:

[*ונתן לו זמן. כתב הר"ב וה"מ לבושת וכו' אבל לנזקין וכו'. ואע"ג דהכי אתמר אמר רבי חנינא אין נותנין זמן לחבלות. אף נזקים שבממונו בכלל החבלות כדאמרינן ברפ"ק דסנהדרין מה לי חבל בגופו מה לי חבל בממונו וכן אין לך חבלה בגופו שלא יחסר לו ממון ריפוי ושבת. ומקרי דחסריה ממונא]:

והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה. כלומר היתה מאספת השמן בטפח שלה והניחה ידה על ראשה לסוך. וחברים רבים ללשון הזה. פרק בתרא דתרומות מ"ז. ובפ"ד דע"ז [משנה יו"ד] מטפח על פי חבית. ובפרק כ"ב דשבת [דף קמ"ג] ולא יטפח בשמן. ואמרינן בכמה דוכתי טופח ע"מ להטפיח. ומ"ש הר"ב לזו אני נותן שעל כאיסר שמן זלזלה בעצמה וכו' כלומר שאע"פ שזה השמן אם ילך לאבוד אינו שוה אלא איסר והיתה יכולה לקנות בכאיסר ותסוך בה בצנעא. ובמקצת ספרי הרי"ף כתוב והיתה מטפחת ומכה וכו' ומפני כן יש רוצים לפרש מטפחת ג"כ ענין הכאה מלשון מטפחות דמ"ח פרק בתרא דמועד קטן שפירושו מספקות כף אל כף. ולפי זה צריכין אנו לומר שהשמן שלה היה. דאי לא תימא הכי מה לה בצער דאינש אחרינא כל שכן של בעל ריבה. אבל מצאתי באבות דר' נתן פ"ג בזה הלשון נתן לו זמן. אמר לו חבירו אני אתן לך עצה שלא תתן לה אפילו שוה פרוטה. אמר ליה תן לי. [א"ל] לך טול שמן בכאיסר ושבור את הצלוחית על פתחה של האשה. מה עשתה האשה יצאה מתוך ביתה ופרעה ראשה בשוק והיתה מטפחת וכו'. משמע דטול שמן בכאיסר מממונו קאמר. וכן מדיצתה מתוך ביתה וכו'. משמע דלא מפני הצער היתה פורעת ראשה שהרי זה היתה יכולה לעשות מבפנים. ועוד שהתוספות [דף צ"א] כתבו בדבור המתחיל אלא האי תנא וכו' בזה"ל. שאסור לחבול אפילו לצורך כגון אשה שטפחה על ראשה. ע"כ. ש"מ דטפיחה לצורך היתה. ונ"ל דז"ש בספרי הרי"ף ומכה. שטעות סופר הוא וצריך להיות וסכה:

החובל בעצמו אע"פ שאינו רשאי. כדתניא אמר ר"א הקפר ברבי מה תלמוד לומר (במדבר ו׳:י״א) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש. וכי באיזה נפש חטא זה. אלא שציער עצמו מן היין וכו'. וכתבו התוספות דאע"ג דבנזיר טמא כתיב היינו מפני ששנה בחטא. אבל בנזיר טהור הוי נמי חוטא. אלא שיש בו ג"כ מצוה. ומצוה גדולה מעבירה והיינו דקרינן ליה נוה בריש מסכת נזיר [דף ג']. ואי לאו מצוה דגדולה מעבירה שבה. לא היה קורהו נוה. אבל מ"מ חטא יש בו על שציער. ומידי דהוה אמתענה תענית חלום בשבת [ברכות ל"א ע"ב] שקורעין גזר דינו ונפרעין ממנו תענית של שבת. מאי תקנתיה ליתב תענית לתעניתו:

פטור. לשון התוספות תימא מאי חיוב שייך. ואי פטור ממלקות קאמר על כרחו הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאין רשאי פטור. לאו היינו פטור ממלקות. [*דהא חייב. כדכתיב. (דברים כ׳:י״ט) ואתו לא תכרות כמ"ש בדבור דלקמן] וצריך לדחוק ולומר פטור אף על פי שאין בו צד חיוב שאין חס על גופו. אחרים שחבלו בו חייבים. ע"כ:

והקוצץ נטיעותיו אף על פי שאינו רשאי. דעבר בבל תשחית. רש"י. וא"ת דהא לא תשתית במלחמה כתיב. ואיכא למימר דבמלחמה דוקא הזהיר הכתוב כטעם הכתוב בצדו כי ממנו תאכל. וזה כדי שיהא מצוי מידי דאכילה ליוצאי צבא. ובגמרא פ"ג דמכות ד' כ"ב והביאו התוספות דהכא. נקט אזהרה לקוצץ אילנות טובות מואותו לא תכרות. ונ"ל דהיינו טעמא דמיתורא דואותו לא תכרות יליף ליה. דאי מלא תשחית אימא דוקא במלחמה. אלא רש"י נקט רישא דקרא דהא גלי קרא בלא תכרות דקפיד על כל קוצץ אילנות אפילו שלא במלחמה שלא ישחיתנו. [*ובגמרא [דף צ"א] בברייתא המקרע על המת יותר מדאי לוקה משום בל תשחית]:

אחרים שקצצו וכו' חייבים. בדלא אתרו ביה שאינו לוקה [כמ"ש הר"ב במ"ב פ"ז] תוספות: