מסכת בבא קמא - פרק ז - משנה ו

הָיָה מוֹשְׁכוֹ וְיוֹצֵא, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וּמֵת, חַיָּב. נְתָנוֹ לִבְכוֹרוֹת בְּנוֹ אוֹ לְבַעַל חוֹבוֹ, לְשׁוֹמֵר חִנָּם, וּלְשׁוֹאֵל, לְנוֹשֵׂא שָׂכָר, וּלְשׂוֹכֵר, וְהָיָה מוֹשְׁכוֹ, וּמֵת בִּרְשׁוּת הַבְּעָלִים, פָּטוּר. הִגְבִּיהוֹ אוֹ שֶׁהוֹצִיאוֹ מֵרְשׁוּת הַבְּעָלִים, וּמֵת, חַיָּב:

היה מושכו ויוצא. פטור מכפל:

הגביהו. אפילו ברשות בעלים. שהרי הגבהה קונה בכל מקום:

נתנו. גנב לכהן, בחמש סלעים של פדיון בנו:

היה מושכו. הכהן או בעל חוב או השומר. ומת ברשות בעלים:

פטור. הגנב מכלום:

היה מושכו וכו'. פטור. לשון הר"ב מכפל. וכך כתב הרמב"ם בחבורו פ"ב מהלכות גניבה. ומשמע דאילו בקרן נתחייב ולא ידעתי למה:

או שהוציאו מרשות בעלים. עיין מ"ש לעיל:

לשומר חנם. ולשואל וכו'. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ד:

הגביהו וכו' חייב. אגנב קאי דמתחייב גנב בקנין שלוחיו. רש"י. וכתב התוספות וא"ת ואמאי חייב במשיכה והא אין שליח לדבר עבירה [כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד] וי"ל דהני לא ידעי דאתי לידיה באיסורא. אלא סוברין שהיה שלו. ולא שייך לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין. דמאחר שהוא סבור שהוא שלו יודע הוא שיקחנו. ונ"י דחה זה. וגם התוספות עצמם הקשו על זה. ועיין בספ"ג דב"מ. וכתב נ"י דפטור וחייב. ר"ל הכהן או השומר. ובדסברי שהוא שלו. ושייך לומר חייב על דרך מה שאמרו במקום אחר תחזור הפרה לבעלים ע"כ. והרמב"ם פ"ב מהלכות גניבה מפרש למשנתינו כשידע השומר או הבעל חוב שהוא גנבו. ואע"פ שגונב אחר הגנב פטור מכפל כדתנן בריש פירקין כיון שהגנב לא קנהו עדיין הרי אלו כגונבין מרשות הבעלים. כ"כ המגיד. והראב"ד בהשגותיו מפרש דנתנו לבכורות בנו וכו'. לא בנתנו בבית הבעלים קאמר. ואף לאו בגנב. אלא מלתא באנפי נפשה קאמר ודין משיכה דתקנו בשומרין אשמועינן: