מסכת בבא קמא - פרק ו - משנה ג

הַמַּגְדִּישׁ בְּתוֹךְ שָׂדֶה שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא בִרְשׁוּת, וַאֲכָלָתַן בְּהֶמְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה, פָּטוּר. וְאִם הֻזְּקָה בָהֶן, בַּעַל הַגָּדִישׁ חַיָּב. וְאִם הִגְדִּישׁ בִּרְשׁוּת, בַּעַל הַשָּׂדֶה חַיָּב:

ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. בגמרא מוקי לה בבקעה שרגילין כולן לעשות בגורן אחד, זה גדישו וזה גדישו, וממנין שומר. וכיון שאמר השומר עייל וגדוש, הוי כאילו אמר עייל ואנטר לך. אבל בשאר בני אדם, אפילו הגדיש ברשות אין בעל השדה חייב, עד דמקבל עליה נטירותא:

ואם הוזקה בהן וכו'. והני מילי שהוחלקה וכו' כדכתב הר"ב במשנה ב' פרק דלעיל. בית יוסף סוף סימן שצ"ג:

ואם הגדיש ברשות בעל השדה חייב. כתב הר"ב בגמרא מוקי לה בבקעה וכו'. ואפילו רבי דמשנה ג' פרק דלעיל מודה בהא. וכתבו התוספות דלאשמועינן הא איצטריך למתנייה: