מסכת בבא קמא - פרק ו - משנה ב

הִנִּיחָהּ בַּחַמָּה, אוֹ שֶׁמְּסָרָהּ לְחֵרֵשׁ, שׁוֹטֶה וְקָטָן, וְיָצְאָה וְהִזִּיקָה, חַיָּב. מְסָרָהּ לְרוֹעֶה, נִכְנָס רוֹעֶה תַּחְתָּיו. נָפְלָה לְגִנָּה וְנֶהֱנֵית, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁנֶּהֶנֵית. יָרְדָה כְדַרְכָּהּ וְהִזִּיקָה, מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה. כֵּיצַד מְשַׁלֶּמֶת מַה שֶּׁהִזִּיקָה, שָׁמִין בֵּית סְאָה בְּאוֹתָה שָׂדֶה, כַּמָּה הָיְתָה יָפָה וְכַמָּה הִיא יָפָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אָכְלָה פֵּרוֹת גְּמוּרִים מְשַׁלֶּמֶת פֵּרוֹת גְּמוּרִים. אִם סְאָה סְאָה, אִם סָאתַיִם סָאתָיִם:

הניחה בחמה. מצערה לה שמשא ולא סגי לה בנעילה כראוי שהיא בדלת שיכולה לעמוד ברוח מצויה בלבד:

נכנס הרועה תחתיו. ולא אמרינן בכהאי גוונא שומר שמסר לשומר חייב, שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו, ולפיכך הרועה שתחתיו חייב:

נפלה לגינה. וכגון שהוחלקה ונפלה באונס. אבל דחו אותה חברותיה והפילוה, משלם מה שהזיקה, דאיהו פשע בה, דהוי ליה לעבורינהו חדא חדא:

מה שנהנית. לפי הנאתה ולא לפי הזיקה:

שמין בית סאה באותה שדה. אין שמין את הערוגה לבדה, מפני שמפסיד מזיק, ששמין אותה בכל שויה ורחמנא אמר וביער בשדה אחר, ודרשינן מלמד ששמין אותה על גב שדה אחרת. אלא ששמין בית סאה באותה שדה כמה היתה שוה קודם שנאכלה ממנה הערוגה הזאת, וכמה היא שוה עכשיו, והשתא לא משלם כולהו דמיה, דמי שלוקח בית סאה כשהיא בתבואתה אינו מזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מועט:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים. שכבר בשלו כל צרכן, משלמת כל ההיזק. והיכא שיימינן אגב שדה, היכא דעדיין לא נגמרו. והלכה כרבי שמעון:

מסרה לרועה נכנס רועה תחתיו. כתב הר"ב שדרך הרועה הגדול למסור לרועה הקטן שתחתיו. דמדקתני מסרה לרועה ולא קתני מסרה לאחר ש"מ מאי מסרה לרועה. מסרה לרועה שתחתיו כדאיתא בגמרא:

נפלה לגינה. באונס מגג בעליה הסמוך לגינת חבירו. או שהיתה רשות הרבים גבוה מן הגינה ונפלה. רש"י. וכתב הר"ב כגון שהוחלקה וכו'. אבל דחו אותה חברותיה וכו'. וכך פסקו הרי"ף והרמב"ם. ולפי זה סיפא דתנן ירדה כדרכה רבותא הוה ליה למתני דאפילו הפילוה חברותיה משלמת. ולימא מסייעא להו להרא"ש וסייעתו דסברי דדחפו חברותיה. לא הוי פשיעה ופטור:

מה שנהנית. כתב הרמב"ם וכבר ביארנו בפ"ב היאך הוא הדין במה שאמר משלם מה שנהנית. ע"כ. ועיין שם בפירש הר"ב במ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין וכו' ורחמנא אמר ובער בשדה אחר ודרשינן מלמד וכו'. גמרא. דמדנקט בשדה אחר ולא נקט בשדה חבירו אשמועינן ע"ג שדה אחרת ומדנקטיה לקרא גבי ובער ולא נקט גבי תשלומין ולימא הכי מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם בשדה אחר דשמין על גב שדה אחרת דרשינן נמי דוקא ובער בשדה אחר ולא ברשות הרבים כמ"ש הר"ב במשנה ב' פ"ב:

שמין בית סאה וכו'. כתב הר"ב אין שמין את הערוגה לבדה וכו' כך פירש רש"י. ולהכי אין שמין ע"ג שדה שלימה. דא"כ יפסיד הניזק דלא יזלזל בה בשביל הפסד ערוגה אחת כי אם דבר מעט מאד מאד. והקשו התוספות דף נ"ח ע"ב [ד"ה שמין] דהכי הוה ליה למימר כמה היה יפה וכמה הוא יפה. כלומר הבית סאה. ועוד הקשו מסוגית הגמרא. וכתבו דנראה לפרש דשמין בית סאה דקתני היינו בית סאה הנאכל שמין באותה שדה כדקתני סיפא במלתא דר"ש אם סאה סאה. אם סאתים סאתים. ולאו בית סאה זרע קאמר דהוי נ' על נ' [דחצר המשכן סאתים והיה מאה על חמשים] דאין דומה שדברה משנתינו בזה דבבהמה אחת איירי ומתי אכלה כל זה. אלא בסאה פירות קאמר דמשערין כדקתני אם סאה סאה. ואין לתמוה על לשון בית סאה דקתני במתניתין דכיון שהפירות מחוברין לקרקע שייך שפיר לקרות לסאה פירות הנאכל בית סאה. והשתא לא מפרשה מתניתין היכי שיימינן ומשום הכי איפליגו אמוראי בגמרא [ופסקו הפוסקים כחזקיה] דאמר קלח בששים קלחים. כלומר לעולם משערין מה שאכלה בששים שיעורים כמותם. ע"כ. וכן פירש הרמב"ם וכתב ואמנם שיערו זה בששים כמו שרוב השיעורים אצלינו בששים. כמו שנבאר במסכת חולין [דף צ"ז]. ע"כ:

רבי שמעון אומר אכלה פירות גמורים וכו'. דכיון דלא צריכי לשדה לא עליהם אמרה התורה ובער בשדה אחר אגב שדה אחר. גמרא. ומ"ש הר"ב דהלכה כר"ש. גמרא: