מסכת בבא קמא - פרק ג - משנה א

הַמַּנִּיחַ אֶת הַכַּד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּבָא אַחֵר וְנִתְקַל בָּהּ וּשְׁבָרָהּ, פָּטוּר. וְאִם הֻזַּק בָּהּ, בַּעַל הֶחָבִית חַיָּב בְּנִזְקוֹ. נִשְׁבְּרָה כַדּוֹ בִּרְשׁוּת הָרַבִּים, וְהֻחְלַק אֶחָד בַּמַּיִם, אוֹ שֶׁלָּקָה בַחֲרָסֶיהָ, חַיָּב. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּמִתְכַּוֵּן, חַיָּב. בְּאֵינוֹ מִתְכַּוֵּן, פָּטוּר:

המניח את הכד וכו׳ ושברה פטור. לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים:

ואם הוזק בה בעל החבית חייב. ואפילו הפקירה, שכל המפקיר נזקיו שלא היה לו רשות מתחלה לעשותן, כאילו לא הפקירן:

או שלקה בחרסיה חייב. דסבר נתקל פושע הוא ולאו אונס הוא, ולכך חייב:

במתכוין חייב. אם נתכוין לזכות בחרסיה ובמים אחר שנשברה כדו, חייב בהזיקן, דהוי ליה בורו שהזיק. ואם לא נתכוין לזכות בהן, הואיל ועיקרו אנוס הוא, דסבר נתקל לאו פושע הוא, הרי החרסים והמים הפקר לאחר שנאנס, ולפיכך פטור. והלכה כר׳ יהודה דנתקל לאו פושע הוא. ומאחר דאנוס הוא ולא נתכוין לזכות בחרסים ובמים, הוי כאילו לא היו מעולם שלו ופטור על נזקיהם:

ונתקל בה ושברה פטור. כתב הר"ב לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. גמרא. ופירש נ"י משום דאדם בעל מחשבות הוא ואגב טרדא דלביה לאו אורחיה לעיוני ומיזל ע"כ. ותוספות כתב דשאני משור פקח דאמרינן איבעי ליה עיוני ומיזל [כמו שכתב הר"ב במשנה ו' פ"ה] דשור עיניו למטה טפי מאדם. וכתב עוד נ"י שמעינן מהא דדוקא נתקל שלא עיין. הוא דאמר דפטור. וכפשטיה דמתניתין. הא ידע ושבר חייב אע"ג דחבירו הניח כדו שלא ברשות. וכגון שלא מלא רוחב הדרך וכדאמרינן בסמוך [בגמרא] שהרי יש לו מקום לעבור ואין צריך לשבר כדו של חבירו. ע"כ. כלומר שאדם הוא בר דעת יעבור לו למקום אחר. וליכא למימר כל המשנה ובא אחר ושינה פטור. כדאמרינן בשור הבא ושינה. כמ"ש פרק דלעיל במ"ב:

בעל החבית חייב. גמרא פתח בכד וסיים בחבית. וה"נ במתניתין ה' דפרקין. והכי נמי במתני' ד' דפרק בתרא [ולי עוד בסוף דמאי כמ"ש שם. וכן במ"ז פ"ג דמעילה קרי כד לחבית דספ"ד דסוכה] [משנה ו'] לומר לך היינו כד היינו חבית למאי נ"מ למקח וממכר. ובאתרא דרובא קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא. ואיכא נמי דקרי לכדא חביתא ולחביתא כדא. מהו דתימא זיל בתר רובא קמ"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב שאם התנה לתת לו כד והקנה לו בסודר ונתחייב הלוקח לתת דמים יכול הלוקח לומר תן לי חבית דקרי לחביתא כדא [לפי שהוא מוחזק]. ואם היה התנאי לתת לו חבית ונתן הלוקח דמים יכול המוכר לומר לא אתן לך אלא כד דקרי לכדא חביתא. והקשו בתוספות דהא הולכין בדיני ממון אחר רוב הדיינין. וכדתנן במ"ו פ"ג דסנהדרין. ותירצו דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו. וליכא למימר התם אוקי ממונא בחזקת מריה דהא ב"ד מפקי מיניה. אבל גבי שאר ממון דאיכא מיעוט וחזקה. לא אזלינן בתר רובא. ע"כ. והא דתנינן לה בכמה דוכתי. וכן ברפ"ו דב"ב תנן נמי דאין הולכין בממון אחר רוב כמ"ש הר"ב שם. כבר כתבתי בריש ברכות בשם התוספות דכן רגילות וכו'. [*ועיין במ"ג פ"ד דאהלות]:

נשברה כדו. שלא הניח אלא נתקל ונשברה והיינו דהר"ב קרי ליה נתקל למזיק בכדו שנשבר:

והוחלק אחד במים או שלקה בחרסיה. כתב הר"ב דסבר נתקל פושע הוא וכו'. כלומר ובלאחר נפילה [פליגי] דהא בדר' יהודה מפרש במתכוין. אם נתכוין לזכות בחרסי' וכו' היינו אחר הנפילה. דאי בשעת נפילה לא שייך לומר נתכוון לזכות בחרסיה אלא מתכוין לשוברה כדפירש"י [דף כ"ט ד"ה מפקיר]. ונ"י פירש במתכוין להשליכו בשעת נפילתו כי היכי דלא ליתזק בה. ואע"ג דמחמת אונס נפילה קא עביד. כיון דבכונה קא עביד חייב דאפילו תימא כל לאצולי נפשיה ברשות קא עביד לא עדיף מכל מאן דעביד ברשות דכי אזיק חייב [כדלקמן במתניתין]. ע"כ. ש"מ דבאחר נפילה פלוגתא דמתניתין. וסבר ר"מ דנתקל פושע. ואפילו כי אמרת דמסתמא אפקרינהו הוי הפקר דלאחר פשיעה ולאו כל כמיניה להפקיר נזקיו. מידי דהויא בור ברה"ר דחייב. כדתנן במ"ה פ"ה. ור"י סבר נתקל לאו פושע הוא וכו'. והרי החרסים והמים הפקר וכו'. והכי אית ליה לרבי יוחנן דאמר לאחר נפילה מחלוקת. אלא מיהת מסקי' בגמרא דלאו למימרא דבשעת נפילה אין ביניהם מחלוקת דכי היכי דפליגי בלאחר נפילה ה"נ קמיפלגי בשעת נפילה. ורבי יוחנן הכי קאמר דפלוגתייהו דהפקר נזקיו ליתא אלא בלאחר נפילה. דשייך ביה דלאו פושע הוא. אבל מפקיר נזקיו דעלמא לכולי עלמא חייב. וסובר הר"ב דלר"י מתניתין לא אתיא לאשמועינן [כלום בשעת נפילה] ולא קמיירי אלא בלאחר נפילה. והא אתיא מתניתין לאשמועינן דדוקא לאחר נפילה פוטר ר' יהודה למפקיר נזקיו אבל לא דעלמא. ואילו בשעת נפילה לא מיירי בה מתניתין אי פליגי אי לא פליגי. זו היא דעת הר"ב שלא פירש למשנתינו אלא בלאחר נפילה. ואי הכי תקשה הוחלק במים ולקה בחרסיה תרתי ל"ל דבגמרא דייק לה אביי דמש"ה תני תרתי. חדא לשעת נפילה. וחדא לאחר נפילה. ולר' יוחנן במסקנא דמלתא דלא אתא אלא למימר דבהפקיר נזקיו דעלמא ר' יהודה נמי מחייב. א"כ מתניתין מיירי נמי בין לאחר נפילה בין בשעת נפילה. ולהכי תני תרתי. ועיין מ"ש במ"ג פ"ה:

במתכוין חייב. כתב הר"ב אם נתכוין לזכות בחרסיה וכו'. גמרא. וכתב נ"י דמתכוין להשליכה ממש ליכא למימר דא"כ היה משמע דבכגון האי הוא דמחייב רבי יהודה. אבל אם לא כיון להשליכה אע"ג דהוי פושע לגבי נפילה פטור. וליתא. דע"כ לאפטרי רבנן [דר"י כותייהו ס"ל]. אלא במפקיר נזקיו דנתקל [כו']. ע"כ. ומ"ש הר"ב דסבר נתקל לאו פושע הוא הרי החרסים והמים הפקר. ל' הרי"ף הוי ליה הנך מים וחרסים כהפקר דאתי ממילא. ומ"ש הר"ב והלכה כרבי יהודה משום דבגמרא מוקמינן לרישא כר"מ דברייתא. ור' יהודה כחכמים דברייתא. עיין בסוף פ' ששי דב"מ: