מסכת בבא מציעא - פרק ט - משנה ט

הַמְקַבֵּל שָׂדֶה מֵחֲבֵרוֹ לְשָׁנִים מֻעָטוֹת, לֹא יִזְרָעֶנָּה פִשְׁתָּן, וְאֵין לוֹ בְקוֹרַת שִׁקְמָה. קִבְּלָהּ הֵימֶנּוּ לְשֶׁבַע שָׁנִים, שָׁנָה רִאשׁוֹנָה יִזְרָעֶנָּה פִשְׁתָּן, וְיֶשׁ לוֹ בְקוֹרַת שִׁקְמָה:

לשנים מועטות. פחות משבע שנים:

לא יזרענה פשתן. שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה ושרשיו נשארים בקרקע עד שבע שנים:

ואין לו בקורת שקמה. עץ תאנה של יער הוא, וקוצצים ענפיו לקורות הבנין, והם חוזרים וגדלים, ופחות משבע שנים אינן נעשות קורות. הלכך קבלה לפחות משבע שנים לא יקוץ קורות שבה, דלאו אדעתא דקורות נחית, דבשנים מועטות אינם חוזרים לקורות. אבל קבלה לשבע שנים, שנה ראשונה זורעה פשתן וקוצץ שקמה שבה:

המקבל שדה וכו' לא יזרענ' פשתן. פירש הר"ב שזרע פשתן מכחיש בארץ הרבה. וכן פירש רש"י ומסיים והא לא מיתוקמא אלא בחכירות. דאי בקבלנות. מאי דבעי ליזרע שהרי הבעלים חולקים בו. ע"כ. כלומר ולכחוש ארעא ולא ליכחוש מרה וכן מסיים נ"י. וכתב המגיד פ"ח מהלכות שכירות שהקשה עליו הרמב"ן מסיפא דתנן קבלה לשבע יזרענה פשתן. ואי בקבלנות אמאי יזרענה פשתן. כיון שקבלה לתבואה. הרי זה אמר ליה לתבואה אני צריך ובקב תבואה אני רוצה וכו'. ע"כ. וכבר כתבתי לעיל במשנה דלעיל ליישב פירוש רש"י. והרמב"ם בדין משנה זו כתב השוכר או המקבל. ותמה המגיד מהא דרב פפא שכתבתי לעיל דמוקי דכולהו מתניתין משלישית ואילך. אי בחכרנותא. ליתא בקבלנותא וכו' וכתב שאפשר דהוא סובר כמו שפירש הרשב"א דרב פפא לאו לענין דינא ממש קאמר. אלא יש מהן דדינא לא אשתני אלא שלא הוצרך להשמיענו הדין ההוא. אלא או בחכירות או בקבלנות. ע"כ דברי המגיד. ותמיהני דבדין השנוי במשנה דלעיל דשייכי כמו כן ב' הסברות כמ"ש שם. ולא העתיק בה הרמב"ם אלא החוכר ולא העיר המגיד בזה. והש"ע העתיק לעיל חוכר. והכא מקבל. ולא העיר עליו מהר"ר ואלק כהן. ולי צ"ע:

ויש לו בקורת שקמה. לשון הר"ב ששנה ראשונה קוצצה. וכן פירש רש"י. וזה לשון הטור סימן שכ"ה קוצץ קורת שקמה בין אם ירד לתוכה בסוף שבע משנקצצה בין אם ירד לתוכה בשנה שלישית או רביעית קוצצה כשישלימו לה שבע. שהרי יגדל לכשיצא. עד שיחזירו לכמו שהיתה כשירד לתוכה. ע"כ: